"למרות הצרות, מעריב היה איכותי מבחינה מקצועית"

רוב השנים האחרונות שלי שזורות בתוך דפי "מעריב". לצד הרגעים היפים, נמצאות גם שנות המאבק ■ חילופי הבעלים, המכירה לשלמה בן צבי, הפרידה מחברים ותיקים ולבסוף עזיבת הבית ■ רכז הכתבים הפורש של מעריב נפרד

"עיתון נעשה בשביל הקורא... עיתון לאנשים חופשיים" (עזריאל קרליבך)

חצי שנה עברה ממותה של סבתי, חיה לנדנברג, קוראת מסורה של עיתון "מעריב" מאז יום הוצאתו לאור. כשהייתי ילד קטן הצטרפתי מדי שבת לאבא לסיבוב בנמל יפו או בחוף הים, ותמיד קפצנו לביקור בבית סבא וסבתא.

אני זוכר שרק דבר אחד עניין אותי (כמובן אחרי שקיבלתי תה עם חלב וקוביית שוקולד) - לתפוס את חבילת העיתון של שבת שתמיד הונחה שם בצד, במרפסת, על המחצלת של סבתא. אז עוד לא דמיינתי שאת רוב חיי הבוגרים, לעת עתה, אבלה בתוך דפיו של "מעריב" ואקשור את גורלי ואת אירועי חיי בטקסטים שבו ובמערכת.

קיראו עוד ב"גלובס"


קסם מיוחד של הדדיות

הגעתי לעיתון בתחילת שנות האלפיים. "מעריב" כבר לא היה העיתון של המדינה, אבל כוחו היה עדיין במותניו. עיתון משפיע ומכובד.

לא תכננתי להיות עיתונאי. לא הייתי בגל"צ, לא בדובר צה"ל, לא ב"במחנה". ממש כמו הילד בפרסומת, אני בכלל רציתי להיות ארכיאולוג, אך האהבה שלי לעיתונים הובילה אותי בטעות ל"מעריב", ופשוט נשאבתי לתוך העשייה. ה"חיידק", המוכר כל כך לחבריי העיתונאים, התביית לו בתוך גופי ולא הרפה. הוא עדיין לא מרפה, גם כשאני כותב שורות אלה.

בתחילה לא ויתרתי על מה שחשבתי שיהיה המקצוע שלי. בשעות הבוקר חפרתי (אז המונח עדיין לא נקשר ישירות לכתבים), אספתי אבנים וחרסים מההיסטוריה של העת העתיקה, ומדי ערב הגעתי לעיתון, לממלכה, לדסק החדשות, לעסוק בהיסטוריה המתרחשת בזמננו.

העיתונות היא עולם סוחף ומרתק, ולא קשה להיתפס בחבליה. אני זוכר איך בתחילת הדרך עוד הייתי מביט בקנאה וברעב מבעד לחלון הזכוכית על החדר על ראש הדסק המיתולוגי, רפי מן, עושה עיתון ומתדרך את הכתבים. כל מה שרציתי אז היה להיות מעבר לחלון. זכיתי להגשים את החלום, ובמהלך השנים הבאות, שב החיידק להניע אותי, עד שהוא גבר סופית על הארכיאולוגיה. תאמינו או לא, אבל עדיין במדינת ישראל קשה יותר להיות ארכיאולוג מעיתונאי.

במבט לאחור, שנותיי האחרונות התמלאו עד גדותיהן במאבקי ההישרדות של "מעריב". כל כותרת ראשית, כל ספרד, כל כתבת מגזין, כל עמוד אחורי וטור דעה נשזרו היטב אל תוך חיי. הלילה הקשה מכל, שבו גיליתי שחליתי בסרטן, שהגיע אחרי משמרת שמחת תורה לפני שמונה שנים, כאשר בבוקר חיפשנו נושא לכותרת ראשית ובלילה מצאתי את עצמי במיון; אמצע הלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ השנייה ורצתי מהבית שלי, שנמצא ממול, לנסות לפתוח את המערכת; ליל הפיגוע במלון פארק שהעביר אותי מיד לחודש מילואים; ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה והרשימה עוד ארוכה. כל אירוע הוא בשבילי גם אנשים נפלאים, שעד כמה שזה נשמע בנאלי, הם היו המשפחה שלי אז ועד היום הם החברים שלי לחיים.

ב"מעריב" היה קסם מיוחד של הדדיות, מהעורכים הראשיים כמו אמנון דנקנר ז"ל, שאני חב לו את חיי, ועד אחרון עשרות הכתבים, העורכים והגרפיקאים. כרכז הכתבים של העיתון בשבע השנים האחרונות, הכתבים היו עבורי הסיפוק הגדול ביותר. היום חלק ניכר מהעיתונאים שפרוסים בשלל כלי התקשורת עברו בשלב כזה או אחר בחדר הקטן שלי ברחוב קרליבך, ואין גאווה גדולה יותר.

קמצוץ ממורשת קרליבך

לצד הרגעים היפים, נמצאות גם שנות המאבק האחרונות. חילופי הבעלים אחרי תום תקופת נמרודי, המעבר לזקי רכיב והאכזבה, הגעתו של נוחי דנקנר והתקווה לעתיד טוב יותר, שהסתיימה במפח נפש וכאב לב, כשראינו את "מעריב" קורס לנגד עינינו. המכירה לשלמה בן צבי, הפרידה מחברים ותיקים ולבסוף עזיבת כור מחצבתנו, המבצר שלנו, בית מעריב. אז עוד לא ידענו, אבל כנראה כבר שם ארב לו הסוף הקרב ובא לכלותנו.

"מעריב" של השנה והחצי האחרונות, למרות כל צרותיו, היה עיתון איכותי מבחינה מקצועית. אילנה דיין, אלילת הילדות שלי, אמרה שהעיתון הפך להיות כזה "שטוב להחזיק ביד. נקי, משוחרר, עיתון שכבר מזמן לא היה פה".

אנחנו היינו עסוקים בעשייה יומיומית. רצינו ליצור משהו אחר, מעניין, מעשיר, חושב ויצירתי. נטול אינטרסים וחף מהתערבות חיצונית.

צוות נדיר בתוך עולם העיתונות הישראלי, חילונים יושבים לצד דתיים בדסק חדשות משותף, בתל אביב או בירושלים, מעשירים זה את זה, מחליפים דעות ורעיונות.

גם זה לא הספיק בשביל להחזיר את "מעריב" למרכז הזירה. אבל אולי שם, בשלביו האחרונים של "מעריב" הצלחנו ליצוק קמצוץ ממורשת קרליבך לתוך העיתון שיצר.

בשנים האחרונות, כש"מעריב" כבר היה חלק מגופי והגעתי לבקר את סבתא שלי, כבר קשה היה למצוא את "מעריב" על שולחנה. מדי פעם, בסופי שבוע, היינו מביאים לה עיתון וכשאני הייתי מכריז בשמחה, "יש פה 'מעריב'!", סבתא חיה הייתה עונה, "איפה שניצר, הוא כבר לא כותב...". אז הייתה חוזרת ומספרת על הטורים המופלאים ועל העיתון הנהדר שכל ישראלי החזיק ביד.

ובחושבי עליה, ניסיתי מדי פעם להחזיר את "מעריב" שלה לחיים כשהוספתי טורים של קרליבך לעיתוני החג. אז, בין טרוניה כזאת או אחרת מפיה, היא הייתה מציצה בו. אבל גם היא ידעה, שמה שהיה אז, כבר לא יהיה.

*** ליאור לנדנברג פרש בשבוע שעבר מ"מעריב" אחרי 13 שנים, בשבע מתוכן שימש כרכז הכתבים של העיתון