הדוב טורף והשוק שותק

המשבר השלטוני באוקראינה שאותו ניצל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתלטות על חצי-האי קרים התקבל ע"י השווקים הפיננסיים ברגיעה לא אופיינית. רק יום-יומיים של עצבנות, שהתבטאה בירידות בשוקי המניות בעולם ובעליית מחיר הזהב, והשווקים חזרו לעצמם, ומהר. נראה, שהריבית הנמוכה והדפסת הכספים המאסיבית "ממסטלים" את השווקים ומשליטים בהם תחושת שאננות.

אבל לאירוע של חצי-האי קרים יש השלכות הרבה יותר גדולות וחמורות ממה שנראה לנו היום הן בהיבט המדיני-אסטרטגי והן בהיבט הכלכלי. מהבחינה המדינית-אסטרטגית, ובאופן ישיר ומיידי, רוסיה קונה לה אחיזה מבוססת מאוד בים השחור כפתח לים התיכון, וחוזרת ומאמצת את המדיניות הרוסית משכבר הימים של כניסה ל"מים חמים". אבל זה הרבה יותר מזה. פוטין מבקש לחדש את ימיה כקדם של האימפריה הסובייטית שהתפרקה ב-1991. יש לו זמן, יש לו סבלנות של צייד, ויש לו- נשק גרעיני, צבא חזק יחסית, ושליטה על אספקת רבע מהגז שאירופה צורכת.

הנימוק שבו השתמש פוטין להשתלטות ה"כאילו חוקית" על חצי-האי קרים הוא מזעזע: הגנה על הרוסים, האחים לדם, הנרדפים ע"י האוקראינים. זה מזעזע, משום שהמהלך הזה מעלה זיכרונות מהימים האפלים של גרמניה הנאצית.

אמנם כל השוואה היסטורית אינה יכולה להיות מלאה ומדויקת ואולי אף ללקות בשטחיות, ועם זאת יש קווים מפתיעים בדמיונם בין דפוסי הפעולה והחשיבה של פוטין לבין היטלר, ובין רוסיה של היום לגרמניה של אז, ולא בהקשר האנטישמי.

בז לדמוקרטיות המערביות

אמנם פוטין אינו היטלר, אך הדמוקרטיה אינה "כוס התה" שלו, לא כשרואים מה קורה ברוסיה פנימה, ולא בהתייחסותו לדמוקרטיות המערביות. פוטין, בדומה להיטלר, בז לדמוקרטיות המערביות, הוא מבין ויודע את רצונן בשקט ואת אי-נכונותן להתמודדות חזיתית ונוקשה יותר מולו.

הנימוק שבו השתמש פוטין הוא נימוק שהיטלר עשה בו שימוש חוזר ונשנה כדי לספח אליו שטחים: גרמניה באה "בסך-הכול" להגן על המיעוט הגרמני שנרדף בסודטים שבצ'כוסלובקיה, באוסטריה (ה"אנשלוס" הוא סיפוח אוסטריה לרייך השלישי), בפולין ובדנציג. כל מהלך של היטלר היה מחושב מאוד. לכל מהלך קדמה מדיניות של ערעור היציבות הפנימית בעזרת המיעוט הגרמני. יתרה מזו, אחרי כל מהלך, היטלר הבטיח שזו דרישתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה, כולל ב"הסכם מינכן" הידוע לשמצה, שבו קיבל את הסודטים ונתן ערובה לגבולות החדשים של צ'כוסלובקיה. הסוף ידוע. היטלר ה"דמוקרט" עשה שימוש גם ב"משאלי-עם" כגיבוי למהלכיו.

ומה עם פוטין? המשבר השלטוני הפנימי באוקראינה היה עבורו שעת כושר. את מהלך ההשתלטות הוא השלים בלי ירייה אחת, ממש כמו היטלר. הוא גיבה את המהלך ע"י עריכת "משאל-עם" בחצי-האי קרים, שברוב של 97% הכריע בעד הצטרפות ל"אימא-רוסיה", בניגוד להסכם בודפשט (1994) ולערבות שנתנה אז רוסיה - כיבוד עצמאות וריבונות אוקראינה בגבולות הקיימים ומניעת איום ושימוש בכוח נגדה.

עכשיו מודיע פוטין, שאין לו תביעות טריטוריאליות מאוקראינה, יש לו רק תביעות כספיות ענקיות שיכשירו את הקרקע מבחינתו להמשך. דרישות מסוג זה, יחד עם אי-היציבות באוקראינה שצפויה להחריף, הן מתכונת ל"צרות" בהמשך.

רוסים חיים גם במקומות נוספים. למשל, במזרח אוקראינה הגובלת ברוסיה ובארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, וגם הם יכולים לחוש שהם "מיעוט נרדף". המדינות הללו, וגם פולין, חשות עתה שהן מאוימות, ונושאות עיניהן לברית נאט"ו להגנה ולשיתוף-פעולה ביטחוני (חלקן חברות בברית) ולארה"ב. נוסף לדמיון המצמרר בין שני האישים ובדרכי הפעולה של פוטין והיטלר, יש דמיון גם בין הסיטואציות, זו שבה מצויה כיום רוסיה וזו שבה הייתה מצויה גרמניה.

גרמניה, שהובסה במלחמת העולם הראשונה, נאלצה לקבל את "חוזה ורסאי" שנכפה עליה על-ידי המעצמות, לרבות הנהגת משטר דמוקרטי - "הרפובליקה של ויימאר". הגרמנים חשו מושפלים ומהלכיו של היטלר נועדו לנקום על ההשפלה, ולהחזיר לגרמניה את גאוותה ואת מעמדה כמעצמה מרכזית. תחושת הקורבנות הייתה כה חזקה, שצעדיו הראשונים של היטלר התקבלו בהבנה במערב, שחש רגשי אשמה בגין חוזה ורסאי.

בריה"מ, שקרסה לפני 23 שנה, איבדה את נכסיה האסטרטגיים באירופה המזרחית, ואיבדה את מעמדה כמעצמה, חשה מושפלת ומוכתבת, לא עיכלה את המשטר הדמוקרטי מבחינה פוליטית, והקפיטליסטי-כלכלי, שהונחתו עליה.

פוטין מייצג את תחושת הקורבנות הזו ואת הרצון להחזיר את הכבוד הלאומי ולחזור לימים הטובים של האימפריה הסובייטית. כמו שהיטלר לא הכיר בחוזה ורסאי וברפובליקת ויימאר "הבוגדנית", כך פוטין לא מכיר בהסדרים שליוו את התפרקות בריה"מ מנכסיה, גם אם הוא נזהר בינתיים מלומר זאת.

מה יכולות מדינות המערב - ברית נאט"ו, ובראשן ארה"ב, לעשות? מה הן האופציות שלהן? בנוגע למהלכים הדיפלומטיים, פוטין הוכיח שהוא שחקן שחמט טוב יותר. בנוגע למהלכים הסמי-צבאיים: ארה"ב יכולה לשלוח צבא לאוקראינה ולמדינות הבלטיות, וגם לעשות מהלך מרחיק-לכת של הצבת טילים גרעיניים בפולין ובצ'כיה מ"תחת לאף" של רוסיה, אחרי שכבר ויתרה על זה בעבר.

לכל מהלך כזה יש לרוסיה תשובה. התשובה לא חייבת להינתן באופן מיידי וגם לא בהכרח במזרח אירופה. היא יכולה להיות בוונצואלה, באיראן, ובמקומות אחרים.

אופציה נוספת שעומדת לרשות המערב, שעד כה נעשה בה שימוש חלקי, היא של סנקציות כלכליות. הבעיה היא, שסנקציות כלכליות יכולות לפעול כבומרנג, בעיקר לאירופה במצבה הכלכלי השברירי.

לכל דרך של תגובה מתלווים סיכונים. אבל ישיבה על הגדר ותגובה בנוסח "שב ואל תעשה" היא מסוכנת ביותר. אם המערב לא יידע לתת תשובה ברורה וחד-משמעית, יתברר כי חצי-האי קרים היה רק הסיפתח. יתרה מכך: מיליארדי עיניים בוחנות את תגובת המערב, בהן איראן, ששואפת להיות ההגמון במזרח-התיכון; וסין, שמבקשת לקבוע עובדות בים סין הדרומי.

מעניין, שהשווקים נכון להיום מתעלמים מהמצב הרגיש הזה.

הכותב הוא יו"ר מיטב דש