לא יעוכב פיצוי של 13.6 מ' ש' למועדון "הזום" מעיריית ת"א

הפיצוי הוא בגין נזקים שנגרמו למועדון בת"א עקב אי מתן רישיון עסק והצגת מצגי שווא באשר לאפשרות לקבל רישיון עסק

ניצחון חלקי למועדון "זום" במחלוקת מול עיריית תל אביב: בית המשפט העליון דחה אתמול (ב') את בקשת עיירת תל אביב לעכב את ביצוע תשלום פיצויים בסך העולה על 13.6 מיליון שקל לבעלי מועדון "הזום" בנמל תל אביב, בגין נזקים שנגרמו להם עקב אי מתן רישיון עסק והצגת מצגי שווא באשר לאפשרות לקבל רישיון עסק. זאת, עד לדיון בערעור שהגישה העירייה על פסק דינו של המחוזי, המחייב אותה בתשלום הפיצוי.

בין היתר, קבע השופט סאלים ג'ובראן כי "סיכוי הערעור של העירייה אינם גבוהים". לדבריו, "חלק אחד ומרכזי מטענות העירייה מבקש לערער על ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, שהלכה היא שהתערבות בהם מצומצמת בדרך כלל".

בדצמבר אשתקד חייבה סגנית נשיאת המחוזי בת"א, השופטת דרורה פלפל, את עיריית ת"א לפצות את המועדון במיליוני שקלים בגין סחבת בלתי מוצדקת במתן רישיון עסק. לדברי השופטת, מועדון "הזום" היה היחיד מבין העסקים שגרמו לרעש באזור הנמל שעסקם נסגר ושלא קיבל רישיון עסק. לדבריה, התנהלות העירייה כלפי בעלי המועדון, "נעשתה באי-יושר, בהיעדר תום לב בוטה, שגבל בהתעמרות בבעלי המועדון".

"סיכויי הערעור אינם גבוהים"

תחילת הפרשה בשנת 2004, אז בעקבות עתירה שהגיש המועדון חייבה שופטת המחוזי בת"א, ציפורה ברון, לראשונה את העירייה להעניק לו רישיון עסק. בפסק הדין נקבע כי בין עיריית ת"א לבין החברה העירונית-ממשלתית, "אוצר מפעלי ים בע"מ", שאחראית על העסקים בנמל, הייתה "הסכמה שבשתיקה, לפיה בעלי העסקים מגישים את בקשותיהם לעירייה, והיא מצידה אינה מוציאה היתרי בנייה ורישיונות עסק לאף אחד בנמל (ת"א הישן), אך גם 'לא עושה בעיות' לאף אחד".

ואולם, למרות שהשופטת ברון הורתה בפסק הדין להעניק רישיון עסק ל"הזום" בתוך שלושה חודשים, הדבר לא בוצע. באמצעות עו"ד אילן בומבך, ביקש המועדון לכפות על העיריה את ביצוע פסק הדין, במסגרת של הליך ביזיון בית המשפט, ובאוקטובר 2006 הגישו בעלי "הזום", חברת ש.א.י מועדונים, רוברט שצן, נעמן יצחקי ועופר רפאל, תביעה כספית נגד העירייה - וגם תביעה זו התקבלה.

על כך עירערה העירייה לבית המשפט העליון, ואף ביקשה את עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אתמול דחה השופט סאלים ג'ובראן את בקשת עיכוב הביצוע, וקבע כי מלבד העובדה שסיכוי הערעור אינם גבוהים, "בימ"ש זה חזר לא פעם על כך כי פסק דין כספי יבוצע מיד עם הינתנו, ורק במקרים חריגים ניתן יהיה להורות על עיכוב הביצוע". לדבריו, "אין בסכום כסף גבוה כלשעצמו כדי לחייב את מתן עיכוב הביצוע".