להפסיק המו"מ למען התהליך

שנים עברו מאז החל 'תהליך השלום', והוא עומד באותו המקום

העיתונאי והפובליציסט המנוח אורי פורת כיהן פעמיים כמנכ"ל רשות השידור. מי שהיה בסביבתו הכיר היטב את חוש ההומור היבש והחכם שלו. פורת היה ליכודניק, ימני בדעותיו. הוא אהב מאוד לקבל אנשי שמאל בשאלה: "נו... מה שלום התהליך? הכול בסדר?".

צריך היה להביט היטב בפניו כדי לאתר מילימטר של חיוך ציני בזווית פיו.

השאלה הזאת, בפיו של פורת, הייתה שווה אלף מאמרים. היו בה הגיחוך, חוסר התכלית ובעיקר חוסר האמון שנקראו, אז והיום, "התהליך"; וגם התרסה כלפי אלה שהאמינו ש"התהליך" הבלתי נגמר, וגם הבלתי מתקדם, מוביל למקום כלשהו. השאלה הזאת של אורי פורת, כולל האירוניה והציניות שבה, תקפה כמובן גם היום.

נקודות מחלוקת חדישות

עברו שנים רבות מאז הופיע "התהליך" בחיינו, ואנחנו עדיין עומדים באותו המקום. יש המתקנים אותי ש"בכל זאת, הם הכירו במדינת ישראל, אצלנו קיבלו את פתרון 'שתי המדינות'".

כן, אלה דברים שקרו, הם ללא ספק חיוביים. אבל בתכלית, בשטח, במציאות - מה השתנה? פיגועים ותקיפות היו אז וגם היום; לפני כן היה כיבוש וגם היום. פלסטינים ויהודים נהרגו, אז והיום, כמעט דרך שגרה. אם הייתה התקדמות זה היה בעיקר בתחום המילים והניסוחים.

לא רק שאין התקדמות, בעיקר בנושאי הליבה, אלא שכמעט כל יום של משא-ומתן מעלה על פני השטח נקודות מחלוקת חדשות. נראה שהמנהיגים עצמם נתפסו בפלונטר של ההצעות וההתנגדויות והסיכומים וכל שאר הבלה-בלה, המכונה "תהליך".

הרושם הוא שהם כבר לא יודעים, או לא זוכרים, מה בדיוק העמדות שלהם ולמה הן כאלה. אבו מאזן רוצה מדינה, אבל הוא גם רוצה לפרק את הרשות; ביבי מתחייב לא לבנות בשטחים, אבל פתאום הוא נזכר שזו אדמת מולדת, ו"אף אחד לא יגיד לנו איפה לבנות בארץ ישראל". הוא רק מחכה להזדמנות נוחה, כלומר למצב של אווירה טובה ב"תהליך", כדי להנחית את ה"פוף", כמאמרו של ג'ון קרי.

אחוזי תזזית

כולם נראים ונשמעים אחוזי תזזית. היום כך, מחר אחרת. כל רעיון, כל הצעה, מסתבכת מול שתי שאלות מפתח: מה זה עושה למדינתי, ומה זה עושה לשלטוני? המשא-ומתן בעצם לא ממש מנוהל על-ידי המנהיגים הנבחרים והמוכרים.

מי ששולט בשטח, או לפחות שותף בכיר ומפחיד, הם הקיצונים בשני הצדדים. שום דבר טוב לא יכול לצאת ממשא-ומתן כזה.

לעומת זאת, אנחנו רואים איך יוצאים ממנו מוקשים נוספים. המסקנה המתבקשת היא: אם רוצים להציל את ה"תהליך", חייבים להפסיק את המשא-ומתן. כי במשא-ומתן הזה אין ממש פתרונות, הוא רק מוסיף מחלוקות.