החלום האמריקאי הוא יותר ויותר מיתוס

אך במקום להתכנס באווירה אקדמית מבודדת, האירוע היה כה פופולרי, שהכרטיסים אליו נמכרו כולם - והדיון שודר גם לאודיטוריום סמוך לטובת אלו שלא השיגו כרטיסים. ההתרגשות לא נעצרה שם. בימים האחרונים, ספרו החדש של פיקטי, "הון במאה ה-21", זינק לראש רשימות רבי המכר וגרר אינספור בלוגים, דיונים ותגובות.

הבית הלבן ומשרד האוצר האמריקאי כבר קיימו שיחות עם המלומד הצרפתי. חלק עיקרי מתוכנית הבוקר הנצפית בטלוויזיה, "בוקר ג'ו", עסק במסר של פיקטי לרפורמה פיסקלית (אחד משני מגישי התוכנית, ג'ו סקרבורו, הכריז: "אני פשוט לא חושב שמיליארדר צריך לשלם רק 14% מס!).

ההתעניינות הייתה כה גדולה, שה"ניו יורק מגזין" תיאר את פיקטי כ"כלכלן כוכב רוק". ממש לא רע בשביל אינטלקטואל מהשמאל הצרפתי, שרק לפני חודש איש כמעט לא שמע עליו בארה"ב - בייחוד בהתחשב בכך שהספר טוען שההון העובר בירושה ואי השוויון הכלכלי גואים במערב - ואפשר לעצור את המגמה הזו רק באמצעות מסים גבוהים בהרבה.

מה מסביר את ההתלהבות הקדחתנית הזו? יש משקיפים ש"מאשימים" בכך רק את העובדות: הספר של פיקטי מבוסס על מחקר מעמיק ומכיל אינספור נתונים שמראים שהכלכלן האמריקאי סיימון קוזנץ טעה כשטען בשנות ה-50 שהכלכלה תהיה יותר שוויונית ככל שהיא תתבגר.

פיקטי טוען ומדגים שאי השוויון עלה בארה"ב ובאירופה בעשור האחרון מפני שקאדר חדש של "מנהלי-על" השתלט על יותר הכנסה מעבודה, והתשואות על ההון שנצבר עלו בהרבה על הקצב הצנוע של הצמיחה הכלכלית. פירוש הדבר הוא שאנשים שהם ממילא עשירים מתעשרים עוד יותר, ורבים אחרים יורשים הון מהוריהם.

אבל אני חושדת שהסיבה האמיתית לקבלת פני כוכב הרוק של פיקטי אינה איכות הנתונים שלו, אלא העובדה שהוא כופה על האמריקאים להתייצב מול תחושה גוברת של דיסוננס קוגניטיבי (קונפליקט פנימי תודעתי). לפני 250 שנה, כאשר האבות המייסדים של המדינה הזו יצרו אותה, הם האמינו בגאווה שהם דחו את המסורת האירופית של אריסטוקרטיה שעוברת בירושה והון שמתבסס על הכנסות ממנו. במקום זאת ההנחה הייתה שאנשים יכולים להתעשר מעבודה קשה, יכולת ותחרות.

אי השוויון של ההון נסבל בדרך כלל מפני שכל אחד האמין שהוא יוכל להתעשר. זה היה החלום האמריקאי שיצר גלי אנרגיה יזמית והגירה, וסיפק את הדבק החברתי.

הספר של פיקטי מראה שהחלום הזה הוא יותר ויותר מיתוס. בעשורים שעברו, הוא מציין, אמריקה הייתה אכן שוויונית יותר מאירופה. כיום, ההון בארה"ב מחולק באופן לא שוויוני יותר מאשר כמעט בכל מקום אחר, והתשואות על ההון הנצבר הן כה גבוהות, שהעושר עובר יותר ויותר בירושה, ולא נולד מעבודה.

רוב האמריקאים יודעים את זה אינטואיטיבית. גם לפני בואו של פיקטי, הנושא עורר אי שקט. הסקרים האחרונים של מכון Pew, למשל, מראים לכאורה ששני שלישים מהאמריקאים חושבים שהחברה שלהם הופכת לפחות שוויונית, ו-90% מהליברלים ו-60% מהשמרנים המתונים רוצים שהממשל יטפל בכך. במקביל, התייחסויות המדיה ל"אי שוויון בארה"ב" עלו בשנה שעברה פי חמישה בהשוואה ל-2010 ול-2005. החודש (אפריל) הן היו פי שישה.

מה שספרו של פיקטי עשה הוא למסגר את הנושא הזה בבהירות חדשה. כמו גרסה מודרנית של אלקסיס דה טוקוויל (הפילוסוף החברתי המחונן מהמאה ה-19 שהצביע על ההבדלים בין העולם החדש לישן, ודיבר בין היתר על "עריצות הרוב" והבינוניות המחשבתית בארה"ב), הוא כפה על האמריקאים להתייצב מול הסתירות הפנימיות שלהם.

זה לא אומר שהאליטות יקבלו את הניתוח של פיקטי. להפך, הפרשנים מהימין תוקפים אותו בחריפות. זה גם לא אומר שהקונגרס יאמץ את קריאתו לשיעורי מס גבוהים בהרבה. כל זה נראה ממש לא סביר.

אבל גם בלי זה, עבודתו של פיקטי נוגעת בעצב חשוף מאוד על המציאות של החלום האמריקאי. ציניקן או אנתרופולוג יכול כמובן לטעון שהחלום הזה לא צריך להיות אמיתי כדי לספק "דבק חברתי".

כל מה שנחוץ הוא שאנשים יאמינו באשליה. אבל האם החלום האמריקאי יכול לשרוד כעת את המפנה לקראת אוליגרכיה? האם האגדה השוויונית עדיין יכולה לתפקד כדבק חברתי? אלה הן השאלות הגדולות שעולות במובלע מן הספר. ואם הניתוח של פיקטי הוא נכון, הן יכולות רק להפוך לחמורות יותר בשנים הבאות, כאשר אי השוויון לא רק מלבה עוד אי שוויון, אלא גם דיסוננס קוגניטיבי גדול יותר.