רואים בשדות זרים

חייבים לתת גישה מלאה לגופי תקשורת זרים במדיה הישראלית

מכירת תנובה לברייט פוד הסינית תמורת 9 מיליארד דולר תופסת בזמן האחרון בעקביות את הכותרות. ענקית מזון מסין המתעצמת, ששאיפותיה הכלכליות הגלובליות אינן מוסתרות, עושה את דרכה בבטחה לרכישת קונצרן המזון הגדול בישראל. את השליטה היא תרכוש מקרן אייפקס הבריטית, שמחזיקה בפרותינו המניבות בשנים האחרונות, ולכן שאלות על מכירת המותג הישראלי הכה שורשי לידיים זרות הולכות ומתמעטות.

קיראו עוד ב"גלובס"


כשעומדים ומשקיפים על העסקה המרתקת הזו מכיוונו של שוק התקשורת הישראלית, אי-אפשר שלא להבחין באירוניה. כנראה שבישראל יש פרות, ויש פרות קדושות - בשוק התקשורת.

שליטה בגוף מדיה ישראלי משדר (טלוויזיה או רדיו) לא יכולה לעולם להיות בידיים זרות - כך קובע החוק. גוף זר לעולם לא יחזיק במרבית המניות בזכיינית טלוויזיה מקומית, שלא לדבר על שליטה ואחזקה מלאה בה או בערוץ מלא.

כשנוסחו חוקי האחזקות בשוק התקשורת, הרצון היה לשמור על ריבוי קולות ופלורליזם וכמובן לדאוג שהקולות יהיו מקומיים, שחלילה לא יוכתבו מהעולם שמחוץ לעיירתנו.

גם השחקנים הדומיננטיים בארץ הוגבלו כמידת האפשר ביכולתם להחזיק בגופי תקשורת מרובים. הימים הם שנות ה-90, מפת התקשורת המקומית ברורה ודלה, ומאזן האימה שנוצר פה בין קומץ השחקנים היה קל לכאורה לחיזוי ולאסדרה.

על מנת לנטר ככל האפשר את מידת ההתפשטות, כשהוחלט מי יחזיק בערוצי הטלוויזיה, נקבע כי לא יכולים להיות פחות משני בעלי מניות בכל זכיינית (ובזמנו העדיפות ניתנה למי שהוחזק בידי כמה שיותר בעלי מניות), והדומיננטי ביניהם חייב להיות תמיד ישראלי.

בעוד קשת, רשת וערוץ 10 נאלצות להישמע לחוק הזה לאורך השנים - ולשלם עליו מחיר - הזירה שסביבן משתנה דרמטית. מפת העיתונות אחרת לחלוטין, ואחד העיתונים הנפוצים בישראל מוחזק בידיים זרות לחלוטין - "ישראל היום" של שלדון אדלסון.

אך לא זו המהפכה. מי שבאמת מכתיב את הטון בתקשורת המקומית - בין אם בתכנים, בטמפרמנט ויותר ויותר בפן הכלכלי - הם ענקיים בינלאומיים כמו גוגל ופייסבוק.

השפעה מבחוץ, השקעה מבחוץ

קל לשכוח מי היד שמנענעת את העריסה. יד שחפה מכל רגולציה, או כל יכולת חסימה וניהול, ואין חוק שמוליך ומכתיב את תנאיה. רשתות חברתיות, אתרי שיתוף קבצים ומנועי חיפוש ענקיים, מושכים מידע, כסף וזכויות מישראל לידיים זרות.

ופה? איש לא מנסה להגביל, אלא להפך, מאמצים ומקבלים בברכה. ברייט פוד היא פראיירית לעומת גוגל, ולכן העמדת הפנים כאילו התקשורת הישראלית נותרה בלתי נגישה לגורמים חיצוניים, היא מגוחכת.

יש מקום לרגולציה בכל הנוגע לניהול גופי תקשורת, המחזיקים בחברות חדשות, אבל יש גם צורך מהותי בתיקון חוקי אחזקות המניות. מה הועילה בעלות ישראלית בת 20 שנה ויותר על זכייניות הטלוויזיה הישראלית? האם היה פה ריבוי דעות וקולות? האם מישהו למד לעשות פה כסף מתקשורת? האם התעשייה הזו עמידה וחסינה, שמא היא הועילה בעיקר לספנים ולבעלי חברות משקאות?

חייבים לתת גישה מלאה ואסטרטגית לגופי תקשורת זרים ומנוסים במדיה הישראלית. לו הדבר היה נעשה לפני מספר שנים, אולי גורלו של ערוץ 10 לא היה תלוי היום על חוט השערה. הרגולציה הישראלית רק צריכה לדאוג שהם יושקעו בחזרה בשוק ההפקה הישראלי, ואת זה היא כבר עושה.

משקיעים זרים לא מעוניינים בנתחי ערוצים זעירים, הם רוצים להשפיע ולממש את השקעותיהם. וגם להם ברור כי תקשורת מקומית שוקקת, מעניינת, חופשית ופורייה, יכולה להביא תנובה ראויה.

לכתבה הקודמתהכול אישי