קללת הקדנציה השנייה

הקיטור יוצא ממפרשיהם של מנהיגים בסופו של דבר, גם אם השנים הקודמות של כהונתם היו עתירות הישגים. השאלה היא רק מה "סופו של דבר".

בין הדמוקרטיות הפרלמנטריות, מעטות מאוד מגבילות את אורך כהונתם של ראשי ממשלה. אני מצליח להיזכר רק בטורקיה, שלוש כהונות והביתה; או בעצם במקרה הנוכחי, שלוש כהונות, ואחר כך תהיה נשיא עם סמכויות מוגדלות. מותר לנחש שטאייפ ארדואן מצטער על הסעיף ההוא בחוקה, אבל אינו מעז לשנות אותו ברגע האחרון.

במשטרים נשיאותיים יש יותר הגבלות, והן בהחלט מועילות. בארצות הברית נשיא רשאי לכהן רק שתי תקופות, רצופות או לא רצופות. גם בברזיל, בקולומביה ובארגנטינה מותרות שתיים רצופות, אבל בברזיל הוא/היא יכולים לנסות עוד פעם אחרי תקופת צינון. במקסיקו ובפיליפינים נשיא מוגבל לתקופת כהונה יחידה של שש שנים לכל החיים. בדרום קוריאה, בפרו, בגוואטמלה - חמש שנים; בצ'ילה, בקוסטה ריקה, בעוד כמה לטינו אמריקאיות קטנות, הנשיא מוגבל לארבע שנים, אבל מותר לו לחזור ולנסות לאחר צינון.

הרעיון של הגבלת הכהונה נולד בייחוד מתוך תסכול. קונגרס רפובליקאי חוקק אותו תחת הרושם של 12 שנות פרנקלין רוזוולט, דמוקרט. עד זמנו של רוזוולט, שום נשיא לא ניסה לחזור ולהיבחר בפעם השלישית. אלמלא פרצה מלחמת האזרחים לפני 150 שנה ויותר, אולי הייתה מתארכת אפילו מסורת של כהונה יחידה, ארבע שנים בלבד, כפי שאמנם היה בין 1837 ל-1861.

בהיעדר הגבלות כאלה ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, אנחנו רואים מפעם לפעם כהונות ארוכות מאוד. הלמוט קוהל שימש הקנצלר האחרון של מערב גרמניה, ואחר כך הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת, במשך 17 שנה, ופרש רק לאחר שהובס בניסיון לחזור ולהיבחר. מרגרט תאצ'ר עזבה את דאונינג מס' 10 לאחר 11 שנה, רק בגלל הפיכת חצר נגדה בתוך מפלגתה.

בנימין נתניהו הבטיח ב-1996 שיכהן רק שמונה שנים ("השכר לא מי יודע מה", הוא הסביר, הרבה לפני קיסריה, למראיין האמריקאי לארי קינג). אבל הוא עדיין שם, אולי מתוקף האינרציה של עושר ניסיונו. אני מנחש שראש הממשלה החדש של הודו, נרנדרה מודי, בן 63, יחוג את יום הולדתו ה-80 כראש ממשלה.

ה"הנדיקאפ" שלו השתפר

ברק אובמה, לעומת זאת, מתקצר והולך. הכלל רב הימים של "קללת הכהונה השנייה" מתקיים בו בדיוק נמרץ. בשנה השנייה של הכהונה השנייה, כל נשיאי ארצות הברית של 40 השנה האחרונות היו בעיצומה של שקיעה דרמטית. שלושה הסתבכו בחשד של הפרת החוק, ארבעה ראו את הקרקע הפוליטית נשמטת מתחת לרגליהם בגלל תבוסת מפלגתם בבחירות לקונגרס; הפופולריות של כולם צנחה במהירות בסקרי דעת הקהל; ריחוק, יהירות ואטימות הביאו אותם למעוד מעידות בלתי מובנות.

מדוע זה קורה? אין ברירה אלא להניח שהכהונה מעבירה את נושאיה על דעתם. הם מתרגלים לייחס לעצמם כישרונות שאין להם, הם מקיפים את עצמם באנשי שלומם ובלוחכי פנכתם, וחוץ מזה הם גם מתעייפים. עייפות היא תמיד סיבה טובה לטעויות, ואיך בכלל ייתכן ש"האיש רב הכוח ביותר עלי אדמות" לא יתעייף?

על אובמה אומרים כי לא רק שהנשיאות מעייפת אותו, אלא רוב צדדיה גם משעממים אותו. אומרים שהוא אינו נהנה מן הפוליטיקה של הנשיאות, מן המגע ומשא עם מוקדי כוח אחרים, מן התדריכים המורכבים ומן ההתייעצויות האין סופיות.

זו כנראה סיבה אחת שהוא משחק גולף באופן אובססיבי לחלוטין, בוושינגטון ומחוץ לוושינגטון, בסופי שבוע ובאמצעי שבוע. אלוהים, כמה שה"הנדיקאפ" שלו השתפר (אגב, אין לי מושג על מה אני מדבר, אבל בגולף "הנדיקאפ" זה חשוב מאוד). נשיאים תמיד שיחקו גולף. אייזנהאור שיחק ושיחק ושיחק בשנות ה-50, והעניק השראה לשאלה שנונה ("איזה נשיא הוכיח שארצות הברית יכולה להסתדר גם בלי נשיא"); ג'רלד פורד שיחק ושיחק, אבל הוא לא נבחר לתקופה שנייה, למען האמת אפילו לא לראשונה.

השבועון "פוליטיקו" כתב בשבוע שעבר, שאובמה "מרגיש עכשיו משוחרר". ממה בדיוק הוא השתחרר? בעיקר מן הצורך למסור דין וחשבון. אין לו בעלי ברית, תוכניות החקיקה שלו משותקות, מפלגתו עומדת לאבד את הסנאט בחודש נובמבר, ארצות הברית מעוררת רושם כללי של חולשה ושל היעדר כיוון. בקיצור, הכול כל-כך רע, שנשיא ארצות הברית יכול עכשיו לעשות מה שהוא רוצה מבלי לחשוש מפני התוצאות, מפני שמה כבר יכול לקרות לו שעדיין לא קרה.

"בהצטיינות ובמסירות"

השבוע שעבר דווקא הבטיח לנשיא כמה חדשות טובות. הוא נסע לנורמנדיה, להשתטח על קבריהם של משחררי אירופה; הוא היה בפולין, לציין את נפילת הקומוניזם הסובייטי; הסקרים הראו שאפילו רפובליקאים תומכים עכשיו בהצעותיו לשיפור האיכות של האוויר שהאמריקאים נושמים.

מה כבר אפשר לעשות כדי לשבש את זה? ובכן, אפשר להחליף שבוי אמריקאי באפגניסטן בחמישה מפקדים בכירים של הטליבאן; ואפשר לשכוח להודיע לקונגרס 30 יום מראש; ואפשר לוותר על כל העמדת פנים של התייעצות עם סנאטורים כבודים בעמדות מפתח, כולל אנשי מפלגתו של הנשיא; ואפשר לשלוח את היועצת לביטחון לאומי להודיע בטלוויזיה שהשבוי "שירת את ארצו בהצטיינות ובמסירות", גם כאשר ההיפך מוכרח היה להיות ידוע; ולבסוף, אפשר לארח את הוריו האקסצנטריים של האסיר המשוחרר בבית הלבן, ולהופיע יחד איתם בפני מצלמות הטלוויזיה. וכאשר ביקורת נשמעת גם מתוך מפלגתו, מצד תומכים משכבר הימים, הנשיא מגיב ביוהרה ובאטימות, שמה לו ול"שערוריות המומצאות חדשות לבקרים בוושינגטון".

יש משהו פגום מעיקרו במוסד הנשיאות האמריקאי, אם הוא חוזר ומניב תוצאות כאלה, אחת לשמונה שנים. לנשיא הזה נשארו שנתיים וחצי, ואין מה לעשות בעניין הזה. הוא אינו זקוק להצבעות אמון, ונשיאים אינם מתפטרים (היה רק אחד ב-225 שנה). בזמנים כאלה אמריקה נקלעת לאינרציה. אם היא נמצאת במצב טוב, האינרציה טובה, אולי. מצב רע, לעומת זאת, נוטה להיות רע יותר, כפי שראינו ב-2008, כאשר התקרה הפיננסית התמוטטה.

היסטוריון אמריקאי בולט התלונן זה לא כבר, שאנשי אובמה נשמעים כמו נערים בגיל של בית ספר תיכון, או של תחילת קולג'. זה ניכר לא רק במעשיהם אלא אפילו במלים שהם בוחרים. ראש הסגל של אובמה קרא לו, בראיון ל"פוליטיקו" הנ"ל, dude. באמת.

קצת קשה להתבשם בהתלהבותו של אבנר בן נר, ולהציע ש"ישחקו הנערים לפנינו". אבל הם משחקים.