תהיה עיראק? אולי לא

האוטוביוגרפיה של הילרי קלינטון יצאה השבוע, אגב הסכמה כמעט כללית שהיא אקורד הפתיחה במסע הבחירות שלה לנשיאות.

מה כבר אפשר לצפות מספר, הנכתב לא לטובת ההיסטוריה אלא לטובת הבחירות? אף על פי כן יש בו כמה חידושים מעניינים. אולי המעניין מכולם הוא ההכאה על חטא תמיכתה של גב' קלינטון במלחמת עיראק. בסתיו 2002, הסנאטורית קלינטון הצטרפה אל הרפובליקאים ואל חלק מחבריה הדמוקרטים בהסמכת הנשיא ג'ורג' בוש לצאת למלחמה, אם לא יתמלא התנאי של התפרקות עיראק מנשק ההשמדה ההמונית.

התנאי לא התמלא, בעיקר מפני שלעיראק לא היה נשק כזה. ארה"ב פלשה חמישה חודשים אחר כך, הכריזה ניצחון כעבור חודשיים, שקעה במהירות בביצה העיראקית, וליקקה את פצעיה שבע שנים ארוכות.

השנים העוברות מטעימות את גודל הטעות. שבוע הפרסום של הספר הוא גם השבוע, שבו האסון העיראקי מגיע אל שלב חדש: אולי שלב הסיום, זאת אומרת סיומה של עיראק.

ממשל בוש-צ'ייני, בצירוף הצוות רמספלד-וולפוביץ (שר ההגנה והמשנה לשר ההגנה), הביאו את איראן ואת אל קאעידה אל עיראק. השבוע נחלה אל קאעידה את הניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדותיה, כאשר השתלטה על מוצול, העיר השניה בגודלה בעיראק, בירת הצפון, מפתח היסטורי לתעשיית הנפט.

צבא עיראק, זה שארה"ב בנתה לאחר שפיזרה את צבאו של סדאם חוסיין, התנדף לכל רוח. לוחמיו פשטו מדים, השליכו נשק, ונמלטו. לא היה להם מושג איך מנהלים לוחמה בשטח בנוי, אף כי זו בדיוק הלוחמה שהיה עליהם להתאמן בה מלכתחילה. אל קאעידה שולטת עכשיו בתיכרית, שממנה באה החמולה של סדאם חוסיין. היא עושה כן בשיתוף פעולה עם אלמנטים של משטר סדאם, והיא, והם, מודיעים כי יעצרו רק בבגדאד.

מיעוטים כורדיים ניכרים

התמוטטות שלטונה של הממשלה המרכזית בצפון באה בשעה שהממשלה הזו מתכננת לפנות לאו"ם, כדי לנסות ולהפסיק יצוא נפט עצמאי מכורדיסטן. האוטונומיה הכורדית היא מדינה לכל דבר מאז יצרו אותה האמריקאים, עוד ב-1992, כדי להגן על הכורדים מפני נקמת סדאם.

הכורדים נמנעו מלהכריז עצמאות בעיקר מפני שהם לכודים בצבת של גיאוגרפיה עוינת, ללא מוצא לים, מוקפים באויבים היסטוריים, המתנגדים לכל רמז של עצמאות כורדית באיזשהו מקום.

הסיבה להתנגדותם היא דמוגרפית: גם באיראן, גם בטורקיה, גם בסוריה יש מיעוטים כורדיים ניכרים. הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה מצדיקות את איחוד הכורדים במדינה משותפת יותר ממה שהצדיקו את הקמת עיראק, סוריה ולבנון. אבל תיקונים של עוולות היסטוריים יאיימו למוטט את המזרח התיכון.

תעלולי הגרפיקאים הקולוניאליים

אחת החרדות הגדולות ביותר של סוף העידן הקולוניאלי היתה קשורה במלאכותיותם של הגבולות הבין לאומיים. הם היו תוצאה של שרטוט מסיבי, ציני ולא-מלומד, משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך.

אפריקה היא הקרבן העיקרי של תעלולי הגרפיקאים בשירות האימפריות האירופיות. מדינות אפריקה, רובן ככולן, מנוגדות לשכל הישר, לתנאי הדמוגרפיה ולתנאי הטבע. גבולות נמתחו לצורכי נוחיותם של האירופים, לפעמים מסיבות טריוויאליות לחלוטין, ומבלי שאיש מן המשרטטים העלה בדעתו כי לאורך הגבולות האלה יקומו בתוך מאה שנה או פחות מדינות עצמאיות.

לאפריקה לא היתה בררה אלא לקוות שבגבולות הלא-סבירים האלה יוכלו להתפתח מדינות סבירות, ואולי יום אחד גם זהויות חדשות. רחוק מאוד היום הזה, כפי שמעידות המלחמות האין סופיות של מרכז אפריקה; המשבר האיום בניגריה; מכאובי סודאן ומאלי; החור השחור שאליו נקלעה סומליה; ומי יודע מה עוד ומתי.

עיראק היתה בדויה מלב

המזרח התיכון חולק על חורבות הקיסרות העות'מנית, בעיקר כדי לשרת את צורכיהן של בריטניה ושל צרפת. הבריטים המציאו את עיראק, את עבר הירדן ואת נסיכויות המפרץ. הצרפתים המציאו את סוריה (לפחות במהדורתה הקיימת) ואת לבנון.

עיראק היתה בדויה מלב. שלוש הקבוצות האתניות/דתיות העיקריות שלה - השיעים, הסונים והכורדים (בעצמם, ברובם סונים) - מעולם לא חברו יחד ליצור מדינה משותפת. כאשר חיו תחת קורת גג אחת, הקורה והגג היו שייכים לאימפריות רב-לאומיות. עצם המושג "עיראק" לא היה קיים, אפילו באופן גיאוגרפי.

העות'מנים חילקו את "עיראק" לשלוש פרובינציות. אלמלא חמדו הבריטים את הנפט של מוצול, ואלמלא היה להם צורך בחוליית קישור לקיסרותם בהודו, במקום עיראק המאוחדת יכלו להיוולד לפחות שלוש טריטוריות נפרדות עם עתיד נפרד.

הטורקים האמינו, שמוצול היתה צריכה להיות חלק מן הרפובליקה הטורקית שירשה את העות'מנים. סיבה אחת לתביעת הבעלות היתה שבחבל הזה היו בעיקר כורדים וטורקומנים (שבטים דוברי טורקית), ורק מיעוט ערבי קטן יחסית. היה קשה להחזיק את עיראק ביחד, בייחוד מאז הסתיימה בה ההשפעה האנגלו-אמריקאית, בסוף שנות ה-50. אפשר לטעון, ולא מעט אמנם טענו, שעיראק יכלה להתקיים רק כל זמן שיד חזקה מאוד הכריחה אותה להתקיים.

עיראק כשווייץ? נו, באמת

דמוקרטיזציה ממשית כרוכה בהכרח בהחלשת הממשלה המרכזית ובאוטונומיה ניכרת לפרובינציות. היא גם מחייבת הסכמה רחבה, ממין זו ששררה בלבנון לפחות ב-20 השנה הראשונות של קיומה. בלבנון, זו היתה בעצם הסכמה שלא להסכים: חלוקה קבועה של עמדות כוח, שתמנע דינמיות והתחדשות, ותדון את המדינה המשותפת לחולשה תמידית, משהו מסוג שווייץ.

זה כמעט לא יתכן, לא במזרח התיכון, בעצם כמעט לא באיזשהו מקום. מדינות לא נולדו ב-150 השנה האחרונות כדי להיות חלשות. ממשלות מרכזיות תמיד ניסו לאסוף יותר כוח, לא לוותר עליו. הממשלה הדמוקרטית הראשונה של עיראק מאז ומעולם, לפחות במובן זה שהיא תוצאה של בחירות חופשיות יחסית, אמנם נאלצה להסכים לנוסחת שלטון עם אסוציאציות לבנוניות. אבל האופי העדתי שלה, נטייתה לריכוזיות, ההרגלים הרעים של ימי משטר הבעת', והסכנה הבלתי פוסקת של מלחמת אזרחים העלו את ממשלת עיראק על נתיב אותוריטרי.

"אל קאעידה בעיראק" כמובן מעולם לא התעניינה בדמוקרטיה של קונצנזוס. אבל חלקים ניכרים של המיעוט הסוני היו מעוניינים. הם הראו עוד באמצע העשור שעבר, שהם מוכנים להרים נשק נגד אל קאעידה אם יוכרו זכויותיהם. ארה"ב השכילה, אם גם באיחור טראגי, לשתף שייח'ים סוניים במאבק נגד אל קאעידה, בהצלחה ניכרת.

לרוע המזל, ארה"ב יצאה מעיראק מבלי שחתמה הסכם לשיתוף פעולה בטחוני. זו היתה בכיה לדורות מלכתחילה, כמעט מכל בחינה שהיא. אבל הנשיא אובמה השתמש בתירוץ כמעט טריוויאלי כדי להשתמט מחתימה, ולטרוק את הדלת על עיראק. הוא קרא פעם לפלישה לעיראק "המלחמה האידיוטית", ורוב האמריקאים מסכימים אתו. בהיעדר נוכחות צבאית אמריקאית כלשהי, עיראק התחילה את נסיגתה. ממשלת נורי אל מליכי סיגלה לעצמה דפוסי התנהגות של משטר כיבוש באזורים סוניים. היא גילתה חוסר אונים גובר לנוכח התחזקות אל קאעידה.

מרקחה איראנית-טורקית-כורדית-ג'יהאדיסטית

בשנה שעברה נהרגו בעיראק במעשי טרור 6,378 בני אדם, או שליש ממספרם של כל קרבנות הטרור בעולם. באפריל השנה לבדו נהרגו כאלף עיראקים. את מספר המתים בעיראק מאז 2003 אנחנו מונים במאות אלפים. אפשר לדבר על משהו המתקרב להשמדת-עם, גם אם המשמידים אינם באים ממקום אחד, וההשמדה אינה תוצאה של תכנון מרכזי.

לא ברור כלל אם "עיראק", במובן של צירוף כל מרכיביה, אמנם רוצה להתקיים. ברור עוד פחות אם היא יכולה להתקיים. תהיה הדעה על המדינה העיראקית אשר תהיה, היא תפסה מקום אסטרטגי רב חשיבות בין איראן ובין שאר המזרח התיכון. מלחמת 2003 הסירה את החיץ הזה, ואיפשרה את "הסהר השיעי", זה הכופה עכשיו את רצונו על סוריה, ומאיים על שלום ישראל.

המערב צריך להחליט מפני מי הוא מתיירא יותר, מפני הסהר השיעי, או מפני "הח'ליפות האסלאמית" של אל קאעידה. ברור למדי שצבא עיראק לא יוכל לנצח במאבק הזה, בוודאי לא בטווח הנראה לעין. רק התערבות זרה תוכל. היום כותב ה"ניו יורק טיימס", שעיראק ביקשה מארה"ב עוד בחודש שעבר להתחיל הפצצות של אל קאעידה בצפון. אבל איש כנראה לא ציפה להתמוטטות כה מסחררת של צבא עיראק.

בצר לו, נורי אל מליכי עלול לפנות אל איראן. את התוצאות של התערבות איראנית קשה לחזות. קשה גם לחזות את מעשיה של טורקיה. כל הסגל הדיפלומטי שלה במוצול נחטף השבוע, כנראה בידי אל קאעידה. היא אינה צריכה לשלוח מטוסים למרחק אנטבה כדי לחלץ אותם. פקטור שלישי במשוואה הוא התנהגותם של הכורדים, שיש להם כוח צבאי מאומן ומיומן.

אנחנו עומדים ערב יום השנה המאה למלחמת העולם הראשונה, זו שמחלציה בקע המזרח התיכון המודרני. אירופה גלשה למלחמה באוגוסט 1914, המזרח התיכון הצטרף באוקטובר. ארבע שנים אחר כך הקיץ הקץ על הסדר הטריטוריאלי בן 500 השנה במזרח התיכון. מרקחה איראנית-טורקית-כורדית-ג'יהאדיסטית בצפון עיראק תתקרב לסיים את הסטאטוס-קוו הטריטוריאלי של 90 השנה האחרונות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny