מדוע נשים מנהיגות מרגישות פחות ביטחון עצמי מגברים?

בוועידת הנשים העולמית שנערכה בניו יורק באפריל האחרון, עלתה הילרי קלינטון לבמה והתבקשה לתת עצת זהב בנושא קריירה לדור הצעיר. "בשלב זה בקריירה שלי אני כבר מועסקת על ידי כל כך הרבה אנשים צעירים", אמרה קלינטון בחיוך, אבל אז הרצינה, "אחד ההבדלים הכי בולטים שאני שמה לב אליהם הוא שכאשר אני אומרת לאישה צעירה, 'אני רוצה שתיקחי על עצמך אחריות נוספת', היא כמעט תמיד עונה בחזרה, 'האם את באמת חושבת שאני מוכנה?'. אבל כשאני שואלת בחור, הוא מיד יורה לכיווני: 'מתי אני מתחיל?'. נשים צעירות רבות מדי מזלזלות בעצמן מכורח הנסיבות. הן לעתים קרובות מדי מוכרות את עצמן בזול".

תשובתה של קלינטון משקפת את הדיון הבוער כעת בארה"ב, עם פרסום ספרן של שתי העיתונאיות קטי קיי וקלייר שיפמן, 'קוד הביטחון' ('The confidence code'). קיי, 50, היא מהפרשניות הבכירות של ה-BBC בעניייני פוליטיקה אמריקאית. היא סיימה את לימודיה באוקספורד בהצטיינות, דוברת ארבע שפות, אבל מעידה על עצמה שבמשך עשורים שלמים האמינה כי היא אינה אינטליגנטית מספיק כדי לרדוף אחרי המשרות הבכירות ביותר בעולם העיתונות.

"הראש שלי מבין שזה מגוחך", היא אומרת, "אבל באיזשהו מקום עמוק בתוכי קיימת באר של פקפוק. זו החולשה שלי, למרות שכבר פיתחתי סוג של ביטחון. אבל האם אגיש היום בקשה למשרת הכתב הכלכלי של המגזין 'פייננשל טיימס'? לא, אני מרגישה שאני לא שם. אני יודעת שאני טובה בלאסוף אינפורמציה ובלנתח אותה, אבל השאלה שתמיד עולה אצלי היא האם יש לי מוח של פרופסור או מוח מעולה מסוג ב'. אולי בגלל שבאתי מרקע אקדמי מאוד, אני תמיד מרגישה שאני לא בקבוצה הראשונה".

קיי חברה לשיפמן, 52, עיתונאית ותיקה ברשת ABC ומנחת התוכנית הפופולרית 'גוד מורנינג אמריקה', בניסיון לחקור ולפצח את הלך המחשבה הזה. כאשר שיפמן נשאלת איך הגיעה למעמדה הבכיר בעיתונות היא נוהגת להשיב "במזל". שתי העיתונאיות הוותיקות עברו יחד על תסריטי השיחות והראיונות שלהן עם כמה מהנשים המשפיעות באמריקה, והופתעו לגלות שרובן, במידה מסוימת, סובלות מספקות עצמיים. בניגוד לספרה המדובר של שריל סנדברג 'Lean in', הן אינן קוראות לנשים לדחוף עצמן קדימה, אלא מפענחות את חוסר הביטחון הרווח בקרב נשים בכירות בעולם העבודה.

להיות שם

קיי ושיפמן טוענות כי חוסר הביטחון העצמי של נשים הוא מובנה. "יש היום הכרה ברורה שארגונים פועלים טוב כאשר נשים מכהנות בשדרת הניהול העליונה, אבל יש בתוכנו משהו שמעכב אותנו", אומרת שיפמן. "איך נשים יכולות להצליח, אם הן אפילו לא מאמינות שהן אמורות להיות שם?".

בשני העשורים שהן מכסות את הפוליטיקה האמריקאית, קיי ושיפמן ראיינו כמה מהנשים החזקות ביותר במדינה - מחוקקות, מנכ"ליות, ספורטאיות מקצועיות ומנהיגות חברתיות. כולן, לדבריהן, שיקפו את התחושה הבלתי מוסברת שהן לא ראויות להחזיק במשרות הבכירות ביותר בענף שלהן, כולן הביעו קושי ברגע שבו היו צריכות להרים את ידיהן, לדבר, לבקש העלאה או קידום.

"כאשר מאמץ מקצועי משתבש", הן כותבות, "נשים נוטות יותר להאשים את עצמן. עם זאת, את הקרדיט להצלחה משמעותית הן נוהגות לחלוק עם אחרים. גברים, אגב, נוהגים לעשות בדיוק ההפך". נשים גם נוטות להיות יותר פרפקציוניסטיות בעבודה מאשר גברים, ישמרו יותר דברים בבטן ולא מיד יתעמתו עם קולגה. "כולנו מכירים מקרוב את הרגשות המתסכלים האלה", אומרת קיי. "אנחנו מפחדות לדבר בפגישה, כי אנחנו לא בטוחות אם מה שיש לנו לומר הוא מושלם. ואז, כמה דקות מאוחר יותר, קולגה גבר אומר בדיוק את מה שהיה לנו בראש".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי