ניתוח מיוחד: התנהלות התקשורת הישראלית בפרשת החטופים

כ-3 שבועות של דרמה ביטחונית הסתיימו עם מציאת גופות החטופים ■ מה יכולה התקשורת ללמוד מן הפרשה, מהו הערך של איסור הפרסום בעידן הרשתות החברתיות, כיצד התמודדו עם הקריאות לנקמה בפייסבוק והאם שיקרו לנו?

תמונות מעמוד הפייסבוק עם ישראל דורש נקמה

"בסוף לתקשורת נשבר, ובצדק", אומר אמנון אברמוביץ', הפרשן המדיני של חדשות 2. ביום האחרון לאירוע המתגלגל של חטיפת שלושת הנערים, לאחר 18 ימים של דיווחים בלתי פוסקים.

ראו חברות החדשות בטלוויזיה כי צו איסור הפרסום איבד לחלוטין את תוקפו. הרשתות החברתיות געשו בשמועות על מותם של גיל-עד, נפתלי ואייל ז"ל, אך בית המשפט עדיין לא הסיר את איסור הפרסום. זאת למרות שהגופות כבר נמצאו, המשפחות יודעו בכל ולא היה כל סיכון בטחוני לפרסום. חדשות 2 וחדשות 10, לאחר שיחות ארוכות עם כל הגורמים המוסמכים, החליטו לבשר לציבור את מה שחלק ניכר ממנו כבר ידע, מעל מסך הטלוויזיה.

המעשה החריג של מערכות החדשות, מצטרף לכמה סוגיות אחרות, שבמידה רבה הביאו לשינוי מסוים באקלים התקשורתי כתוצאה ממה שנהוג לכנות פרשת החטיפה.

צו איסור הפרסום: "קו פרשת המים"

"עוד לא הבנו, גם אנחנו בתקשורת, את כוחן של הרשתות החברתיות", אומר הפרשן הצבאי של חדשות 10 אלון בן דוד. "הצו הביא אותנו כאן לכדי גיחוך. גם אחרי שהנערים הוחזרו, וההקלטה הופצה בוואטסאפ, הצו היה עדיין על כנו, וזה מגחך אותו. המערכות צריכות לעשות חשיבה מחדש, התקשורת הממוסדת מדדה אחרי הרשתות החברתיות.

קיראו עוד ב"גלובס"


זה צריך להיות קו פרשת מים, בעיקר לשב"כ, בכל הקשור לאיך מנהלים אירוע כזה, התחושה שלי הייתה שהצו סתם מבזה אותם. ההתנהלות היא שבסופו של דבר אתה לא שולט על כלום. מנעת מידע קריטי במשך שבועיים אבל זה זרם ברשת".

לדברי אברמוביץ, "תקשורת היא אוקיינוס בעידן הדיגיטלי, כשאתה מסתכל על התקשורת הממוסדת הייתה פה אחריות, ואפילו אנושיות בהתחשבות ברגשות המשפחות, והתחשבות בצרכי חקירה. צווי הפרסום הפכו להיות הליך מאוד זול ושגרתי ולא מובחן. זו שגרה פקידותית כזו, שגרה בירוקרטית, שבסופו של יום היא חסרת ערך, כי מתקיימת מדיה עצמאית ברשתות. לפני שהתפרסם דבר מציאת הגופות, קיבלתי אני עצמי עשרות טלפונים מכל רחבי הארץ. זה כמו רכבת תחתית, שנוסעת מתחת לכבישים, היא חיה בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם".

הפרשן הבכיר אומר, כי "הצנזורה הצבאית וצווי איסור הפרסום, מפגרים שנות דור אחרי הטכנולוגיה. וכלי התקשורת הממושמעים מצייתים לכללי התנועה, אבל מתחת לכביש עליו פועלים שוטרים הצנזורה, מתקיימת תעבורה חופשיה".

- צריך לשנות את זה?

"ללא ספק. חייבת להתאים את עצמה לטכנולוגיה המודרנית".

לדברי בן דוד, "אפשר להבין מדוע יש צווים - כי מנסים להסתיר דברים מהחוטפים, להשאיר את החוטפים כמה שיותר באפילה. אבל זה לא עובד. צריך להבין שמעתה והלאה המו"מ יתנהל בצורה של מידע פרוץ ומשוחרר. צריך להבין שהחוטף יוצף מעתה במידע בלי יכולת לשלוט בזה. צריך לשנות את הטקטיקה, כי זה פשוט לא עובד וזה גם מבזה את בית המשפט".

האם שיקרו לנו?

אחת השאלות הגדולות סביב כל התקופה האחרונה היא האם הצבא, המשטרה וגם הגורמים המדיניים, ידעו דברים שאנחנו לא ידענו, ומנעו מאתנו מידע? והאם התקשורת שיתפה פעולה? "לגבי מצבם של החטופים, למרות שכתבים שהבינו - ויש רבים כאלה - מה עלה בגורלם של החטופים, ויכולנו כמעט בוודאות להניח שהחטופים לא בחיים, דובר צה"ל והרמטכ"ל, וכל הקצינים שדיברו, אמרו עשר פעמים ביום, מול המצלמות שהנחת העבודה שהם בחיים", אומר הכתב בשטחים של חדשות 10, רועי שרון. "למה להגיד את זה? למה לא להמשיך את המשפט ולהגיד דברים כמו 'הסיכויים הם תיאורטיים בלבד'".

בן דוד לעומתו אומר, כי "המשפחות היו חשופות לכל המידע והן נתלו בתקווה. אנשים רוצים תקווה. אני הוספתי בכל דיווח שהיה חשש כבד לגורלם. לא כל התקשורת נהגה כך, וזה לא היה נכון לעשות. היינו חייבים להגיד בעצמנו, את מה שהם לא יכולים להגיד.

"המידע היה קיים בפנינו, אבל היה צו איסור פרסום. הצבא חייב להניח שהם חיים, כך הם חייבים להניח - כך בפן המקצועי. בצד הרטוריקה היה ראוי להנמיך את זה ואז רק אחרי שבוע שמענו את הרמטכ"ל מתחיל לדבר בפסימיות. הם היו צריכים להנמיך ציפיות, הם היו צריכים להגיד שהם חוששים לגורלם".

לדברי שרון, "הטענה היא כלפי הגורמים הרשמיים, להם יש אמינות בעיני הציבור והאמינות הזו נפגעה. אני בעצמי שאלתי בשידור חי באחד הימים, שאלתי האם ההנחה מתבססת על מידע ממשי, ולא קיבלנו תשובות. ככל שזה היה תלוי בי ניסיתי לרמוז שהסיכוי נמוך מאוד. אנחנו לא יכולים לקחת כזו אחריות על הכתפיים שלנו, אין לנו את המידע שיש לצבא, והוא היה צריך לגלות יותר אחריות ציבורית".

שאלה נוספת היא גם לגבי הדרג הפוליטי וכמובן הקלטת השיחה למוקד 100. "לאורך כל הדרך - עד פרסומה - אמרו לציבור כי 'אי אפשר להבין מההקלטה כלום'. איני רואה פה שקר במובנו הרווח", אומר אברמוביץ', "שאלתי את יאיר לפיד באולפן שישי, אתה השר הראשון שהשמיעו לך את הקלטת, מה הסקת מזה? והוא אמר שהסיק שלא ניתן להבינה.

"הוא נתן גרסה זהה לגרסת המשטרה. עיתונאים ששמעו את הקלטת ימים לא רבים אחר כך, שמעו אחרת. אנחנו תמיד צריכים להעמיד את עצמנו במבחן החוכמה בדיעבד. צרם לי לא ה'חטפו אותי' העמום והלא בהיר, אלא הצרחות במבטא הערבי הבולט, זה היה צריך לצלצל.

"לא הייתי ממהר לקחת את זה עד לקוטב של השקר. זו לצערי הנורמה הישראלית, הרשלנית השטחית, יותר מאשר שקר. זה כמו כשהייתה סופת השלג בראשית החורף, זה היה ויכוח גדול, היו עיתונאים רבים שאמרו שאנחנו נטפלים לכיבוי וההצלה, ואני ראיתי בזה את הנורמה הישראלית, זו רמת השירותים שמספקים לנו. מהגן, ועד שירותי החירום. זה תו תקן".

האם צריך לראיין את זועבי?

כמו בכל אירוע בטחוני יש ליבוי יצרים רב. מי שספגה אש ארטילרית מילולית הייתה חה"כ חנין זועבי שאמרה כי החוטפים אינם טרוריסטים. למרות הדברים הקשים, ולמרות הביקורת הציבורית הרבה, היא הוזמנה לתוכנית פגוש את העיתונות של חדשות 2. "מעטים האנשים שיהיו פסולים מלהגיע לאולפן שלנו", אומרת רינה מצליח, מגישת התוכנית. "אם היא חברת כנסת והיא בכנסת, היא ממש יכולה להגיע לאולפן".

- אך האם זו לא פרובוקציה להביאה בלב האירוע?

"ממש לא סנסציוני ולא פרובוקטיבי להביא אותה. אני מסכימה שזו הייתה החלטה אמיצה, זה לא היה ראיון קל משום בחינה שהיא, לא ישנתי בלילה בגללו. ידעתי שזה נכון לעשות אותו וזה חשוב, אבל לא אגיד לך שזה היה לי קל והתלבטתי איך לשמוע את דעתה ולא להגיב באופן תקיף. בדברים של חנין זועבי יש גם טענות לגיטימיות של חברת כנסת ערבייה שיש לה הזדהות עם המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש ויש חלק פרובוקטיבי, אבל צריך להאזין לאנשים האלה".

- האם יש בזה ממד של לספק לפייסבוק ולטוקבקיסטים עוד מקום לשיחה?

"אנחנו באמת מקשיבים לציבור ואוהבים להכניס היבט אינטראקטיבי, אנחנו רוצים צופים יותר צעירים, אבל יש דברים שחשוב לעשות אותם - חנין זועבי היא לא אישה שהיא רק פרובוקציה, זו השקפת עולם. היא ישראלית, היא גדלה בארץ הזו, היא נולדה בה ויש לה השקפה איך המדינה צריכה להיראות. אני לא מסכימה עם כל דעותיה, אבל צריך להקשיב, יש דברים ששווה להקשיב לה. אם יש משהו שאני מצטערת זה שהייתי רוצה שזה יהיה ראיון יותר רגוע, שיהיה אפשר להקשיב יותר לעומק. אבל זה קשה".

לדברי מצליח, "היא יצאה מהריאיון מרוצה, מנכ"ל שלום עכשיו התקשר ואמר שלא פגענו בכבודה ולא לעגנו ולא בזנו לה. נכון שהרוב מבין התגובות, היו למה לא נכנסת בה יותר, אבל אי אפשר שכולם יהיו מרוצים, אבל חשוב לנסות להבין את קן המחשבה שלהם".

הרשת סוערת ובאולפן רגוע?

עודד בן עמי, מגיש "שש עם" בערוץ 2, לא אוהב את המילה ממלכתיות, שהוא כה מזוהה עמה בשידורי האולפן שלו. "לא יהיה נכון שהערוצים שמשדרים יכנסו למגרש הרשתות החברתיות, שהוא די פרוץ, דווקא האיפוק והסדר וחוסר ההתלהמות באולפנים, הוא נכון כאלטרנטיבה".

לדבריו, "אפשר לשמוע לאורך הימים שהשאלות שהמגישים באולפנים, המאופקים יחסית למקומות האחרים - מפנים, הן לא שאלות קלות. אבל כן ראוי ששאלות שמטרידות אותי מאוד, שאני אדחה את העיסוק בהן עד למועד אחר. זה מה שלא קורה ברשתות החברתיות - שם הכל קיצוני. אני מודה לאלוהים שאני לא משחק במגרש ההוא, אלא במגרש הזה".

לדברי מצליח, המסך הטלוויזיוני נגרר אחרי דעת הקהל, בכך שהוא משדר ללא הרף חדשות. בן עמי מתפתל בתשובה לשאלה זו. הוא יודע שמעל לצורך הציבורי והחדשותי, יש גם צורך של זכיין שידור שלא מרגיש בנוח לשדר ריאליטי. "מהו צורך?", הוא אומר.

"מבחינת הצופה, אתה צריך לשאול אותו. מבחינת המשדר, הוא צריך להעביר את האינפורמציה כל הזמן, ויש עוד כל מיני צרכים ואינטרסים, כמו הזכייניות. כנראה שיש בזה צורך, אם זה מה שמשודר, זו לא גחמה של איש. מה שרואים על המסך ב-19 הימים האלה, אלה תופעות מעניינות שגם ערוץ 2 וגם ערוץ 10 היו באוויר עם שידורים ארוכים על מה שנראה במידה לא מעטה של צדק כ'חפירה בלתי מסתיימת', אבל הצופה מצביע בעיניים. הצופה מגיע וצמא למידע כל הזמן".