לא ממש מושלת בכיפה

כיפת ברזל לא שינתה מציאות של העסקים הממוקמים עד קו אשדוד

עמוד ענן / צילום: רויטרס
עמוד ענן / צילום: רויטרס

ב"סבב הסלמה" הנוכחי מול החמאס, נדמה שכולם ממהרים להכתיר את מערכת כיפת ברזל כמנצחת הגדולה, היחידה למעשה. כיפת ברזל היא ללא ספק אחד מפלאי הטכנולוגיה המקומית, דוגמה נוספת לתעוזה היזמית שקיימת פה.

"יש לנו על מי לסמוך", אמרו לכתבי הטלוויזיה אזרחים שצפו בשובל שהשאיר הטיל המיירט במקום לרוץ למרחב מוגן, והם לא התכוונו לאבינו שבשמיים. אבל לצד השבחים למפתחי המערכת ולביצועיה, אי אפשר שלא להציג גם את החיסרון שלה: עצם ההצבה של מערכת הגנה מגבירה את המוטיבציה של הצד שכנגד לשכלל את אמצעי התקיפה ובעיקר לירות יותר. כמה יותר? בדיוק פי 4.

על פי הנתונים הגלויים של השב"כ, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008) שהתנהל ללא סוללות של כיפת ברזל, נורו לישראל 401 רקטות מרצועת עזה. לעומת זאת, במהלך מבצע "עמוד ענן" (2012), אף שהיה קצר יותר, נורו לישראל לא פחות מ-1,667 רקטות. וכשיורים יותר, למרות כיפת ברזל, פוגעים יותר: עשרות רבות של רקטות נפלו באזורים מיושבים.

הדבר מתבטא לא רק במספר ההרוגים מהירי הזה (6 ב"עמוד ענן" לעומת 3 בעופרת יצוקה), אלא גם בנזק לרכוש: על פי רשות המסים, המדינה שילמה 35 מיליון שקל בגין פיצוי בעלי דירות, רכבים ועסקים שניזוקו מפגיעת רקטות ב"עופרת יצוקה", ואילו ב"עמוד ענן" (למרות כיפת ברזל) שילמה המדינה 65 מיליון שקל. במהלך מבצע "צוק איתן" נורו לישראל מעל 1,000 רקטות, וגם הפעם עשרות רקטות נחתו בשטחים מיושבים. עשרות אנשים נפצעו, חלקם באורח קשה מאוד. רבים אחרים ניצלו לא מכיפת הברזל, אלא מהמרחב המוגן שאליו הם רצו.

לא רק שכיפת ברזל לא הפחיתה את מספר הנפילות ביחס לעופרת יצוקה (בשל ריבוע מספר השיגורים מעזה), אלא שהיא גם לא הצליחה למנוע את השיתוק היחסי של העורף - עובדה שבאה לידי ביטוי בנתוני רשות המסים ביחס לפיצויים ששולמו לאחר "עמוד ענן" בגין נזק עקיף - נזק כלכלי שנגרם לעסקים בגין ירידה בפדיון ואובדן ימי עבודה. כך, המדינה שילמה לאחר "עמוד ענן" 390 מיליון שקל - רק מעט יותר ממה ששילמה לאחר "עופרת יצוקה" (340 מיליון שקל) אף שהיה זה מבצע קצר יותר.

על פי הערכות, הנזק העקיף במהלך "צוק איתן" צפוי להיות גבוה אף יותר - זאת משום שנוכחות כיפת ברזל לא שינתה את המציאות של העסקים עד קו אשדוד (גם לא את המלצות פיקוד העורף או החלטת ראשי הרשויות), כאשר לאלה נוספו אלפי עסקים מצפון לאשדוד, לרבות העיר ת"א, שדיווחו על ירידה חדה בפדיון.

המתנגדים הגדולים של כיפת ברזל חששו בדיוק מהתסריט הזה: לא מהעלויות של המערכת או של כל טיל יירוט (כ-80 מיליון שקל רק עלות המיירטים ב"עמוד ענן" לבדו), אלא מהמחיר האסטרטגי: הישענות על מערכת הגנה שמאפשרת לכאורה "אורך נשימה" למקבלי ההחלטות תוך צמצום הנפגעים בעורף, אך מנגד מגבירה את המוטיבציה של ארגוני הטרור לירות הרבה יותר ולמעשה מגדילה במידה מסוימת את הלגיטימציה של המציאות הזו - מציאות של אזעקות וריצה למרחבים מוגנים בשני שליש משטח המדינה.

כיפת ברזל, יש שיאמרו, מנציחה אפוא את ריטואל ה"סבבים": במקום לחתור לנטרול איום הרקטות בדרך צבאית או מדינית, ישראל חיה עם האיום - בין הפוגה להסלמה. לא שלום, גם לא ממש מלחמה.