קיץ 2014 תפס אותנו לא מוכנים. שלוות הנורמליות של המציאות המדומה שלנו, וההכנות לחופש הגדול של הילדים, התפוגגו באבחת שנאה - חטיפה ורצח וחטיפה ורצח - שגררו אחריהם הסלמה מיידית והסתערות הדדית אלימה, חסרת תקדים. ובמקום שבו אנו חיים קשה למצוא מלחמות ללא תקדימים.
אחד הסימפטומים לחריפותו של המשבר הנוכחי הוא שמראשיתו של מבצע "צוק איתן" אף אחד לא מהסס לקרוא לו "מלחמה". מה נשתנה מאז מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, או אפילו מאז מבצע "עמוד ענן", ב-2012?
אולי זו כמות הטילים ומשך המתקפה, אולי אורך הטווח, שהפתיע אותנו; אולי זו ההתשה - של שני הצדדים, שכבר שבעו משנאה ומפגיעה הדדית. וזו, כשהיא מלווה בחום הכבד של חודש יולי, הופכת ללבה רותחת השוטפת את הארץ ואיש אינו יכול לצפות את מסלולה.
עוד אזעקה, עוד יירוט, ובימים האחרונים נוסף לכל אלה משא ההרוגים - כבר לא רק בצד שלהם, הפעם גם בצד שלנו.
התמונות שלפניכם - אלה שמתמקדות בפן האישי, האנושי, שבתוך הוויית המלחמה, לא שוות אלף מילים. הן פשוט מספרות את סיפור המקום שבו אנו חיים ומתים, נלחמים ונפגעים, מגדלים ילדים וזורעים הרס, והן עושות זאת בלי מילים מיותרות.
מחיר הדמים הולך ומאמיר, צידקת הדרך מעייפת אותנו. מנהרות האימה ומלחמת החפירות, האויב שאינו רוצה להכיר בנו. אנחנו שלא מכירים בהם. מלחמת אין ברירה שמצטרפת לרצף האין מוצא. מתי יגיע הזמן לתמונות אחרות?
תמונות המלחמה / צילום: רויטרס, דובר צה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
