מנהרת הזמן

עצמו עיניים. דמיינו עשרות אנשי חמאס לבושים במדי צה"ל, צצים ממנהרות בתוך קיבוצים ובמושבים בנגב באישון ליל, נכנסים לבתי המשפחות ופותחים במסע הרג. טובחים ללא הבחנה באבות, אימהות, ילדים ותינוקות. אחר כך גונבים כלי רכב ודוהרים משם לבסיסים בנגב, לקריה או לכור בדימונה.

הפצועים והגופות בינתיים היו נכפתים, מסוממים, ונגררים דרך אותן המנהרות לעזה. ברגע אחד תושבי זיקים או כפר עזה היו הופכים מבעלי תאוות חיים לקלפי מיקוח. לו חמאס היה מקבל את היוזמה המצרית להפסקת אש לפני שבוע, תרחיש האימים הזה היה הופך למציאות מסויטת.

עכשיו יורים, אבל לכולם כבר ברור שרגע אחרי שתיפול כאן הרקטה האחרונה וישתרר שקט, תעלה הדרישה לחקור את אחד המחדלים הביטחוניים הגדולים של השנים האחרונות. בעוד נתניהו מטיף ומזהיר מפני איראן המתחמשת 1,600 ק"מ מכאן, צמח לנו מתחת לאף איום אסטרטגי משמעותי הרבה יותר, בתוך החצר של משפחת כהן בכרם שלום, 200 מטר מהבית של משפחת לוי בניר-עם.

הרבה זמן לא היתה פה מלחמה שקיבלה קונזנצזוס כל-כך רחב, שגם מי שחושב שיש פתרון אחר, לא מעז לומר זאת בקול וממלמל בשקט. עשרות חיילים הרוגים, העורף סופג מאות טילים, תושבי הדרום נדרשים כמעט מדי יום להסתגר בבתים מחשש לחדירת מחבלים ליישובים אזרחיים שעלולים לחטוף אותם לתוך מנהרות - רק בשבוע האחרון היו שבע או שמונה התרעות כאלו - ובכל זאת הציבור נותן לנתניהו ושריו רוח גבית לפעול.

השבוע ביקר יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ זאב אלקין, את הוריו של אדר ברסנו מנהריה שנהרג השבוע בעזה. הבן שלי מת במלחמה הכי צודקת שיש, תגיד לביבי לא לעצור, אמר האב השכול הטרי לאלקין.

אי-אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו נתניהו מנהל את המבצע. גם יריביו הפוליטיים או כאלו שלא נמנו על חוג אוהדיו, משמיעים טקסטים אחרים לנוכח נתניהו הרגוע, השקול, נטול הזחיחות ועם היעדים הצנועים והריאליים.

אפשר לחלוק עליו, לחשוב שהיה צריך לנהוג אחרת, אבל אין מי שלא מכבד את ההחלטה שלו לשים את הפוליטיקה בצד על אף המחיר שהוא עצמו עלול לשלם. והוא מודע לכך, כפי שאמר לבכירים בקואליציה ששוחחו עמו בימים האחרונים. כשמדובר בעניין של חיים ומוות, אמר לבני שיחו, אני לא מוכן לשחק משחקים פוליטיים.

שלא יעבדו עלינו

ובכל זאת, סוגיית המנהרות ואופן קבלת ההחלטות לאורך המבצע יצטרכו להיחקר, לא כדי לערוף ראשים, זה מיותר (אפשר להקים ועדת חקירה מזן חדש, דור 2.0) אלא כדי להבין איך קרה פה כזה מחדל: איך זה שהדרג הצבאי לא ידע על כמות המנהרות בשטח? ואם ידע, למה לא עדכן את הדרג המדיני? ואם עודכנו ראש הממשלה והשרים, למה הנושא לא זכה לטיפול ואיך זה שישראל הסכימה להפסקת אש מיד עם תחילת המהלך הקרקעי? לא ברור מה יותר חמור.

ושלא יעבדו עלינו, כלום לא תוכנן מראש. הרי אם לא היתה נחשפת המנהרה ביום העשירי למבצע, ישראל לא היתה פותחת במערכה הקרקעית. תמונות המחבלים היוצאים מהקרקע 200 מטרים מסופה הם ששינו את כללי המשחק.

גורמים שנחשפו לחומרים שאליהם נחשף הקבינט יספרו לוועדת החקירה, אם תקום, על הדוחות שהתריעו חודש קודם לכן על קיומן של המנהרות. היה ברור שיש שתי זירות של מנהרות, אבל לא היה ידוע מה ההיקף. ועדת החקירה תצטרך לקבוע האם ראש הממשלה ושר הביטחון העדיפו לעצום עיניים ולקוות שהפיצוץ פשוט לא יקרה במשמרת שלהם.

עוד מוקדם לדעת איך כל זה ישפיע על ראש הממשלה מבחינה פוליטית. נתניהו יכול להיזכר בעופרת יצוקה ב-2009, איך נסקה מפלגת העבודה בראשותו של שר הביטחון ברק ל-19 מנדטים. זה היה חודש לפני הבחירות. כשהמלחמה הסתיימה המשיכו טפטופי הירי אל עבר עוטף עזה. עם כל קסאם ירד גם מנדט.

אפס אחד וכולם נגדו

בזמן שלוחמי גולני נלחמים במנהרות התופת של עזה, החוק שמקדם שר האוצר יאיר לפיד, שנועד לאפשר רכישת דירות עם מע"מ 0%, מתגלגל ממחילה למחילה בוועדת הכספים של הכנסת. החוק של לפיד זוכה להתנגדות מקיר לקיר, לא רק של הדרג המקצועי, אלא גם של הח"כים. אם יש ח"כים שנעדרים מהאולפנים הפתוחים בימים האחרונים - זה רק בגלל שהם לוחמים נגד החוק בוועדת הכספים. את נס המרד מובילים יו"ר הוועדה, ח"כ ניסן סלומינסקי ובן בריתו, שר השיכון אורי אריאל (הבית היהודי) שפועלים להכניס שינויים בחוק, אבל מבלי להפיל אותו. בדיוק כמו ישראל מול החמאס- הם רוצים לשנות את החוק, אבל לא למוטט אותו.

השניים דאגו שהחוק יחול על בנייה צמודת קרקע כדי להיטיב עם הפריפריה. זה טוב לגליל, זה טוב לנגב, וזה טוב לבית היהודי שמושקע חזק בהתנחלויות. עוד תיקון שהצמד אריאל את סלומינסקי יזמו הוא העלאת התקרה בחוק כך שגם החרדים, יריביו של לפיד, יזכו בהטבה. לקינוח החליטו השניים להילחם עבור הלוחמים ועכשיו הם דורשים הטבה בחוק לחיילים הקרביים.

נתניהו כאמור לא עושה פוליטיקה בזמן הלחימה, אבל הוא משקיף מנגד בהנאה על המהומה. ראשו עם חיילינו בעזה, ליבו בוועדת הכספים. הנוסחה ברורה: הוא לא רוצה לתת ללפיד הישג, ומנגד, שר האוצר לא יוכל לצאת מהממשלה מבלי שישיג הטבה שיוכל לנפנף בה אל מול בוחריו.

לפיד שם את כל הביצים בסל אחד. אין לו דגל אחר לנפנף בו. הוא יעביר את החוק עם או בלי הטבות לחרדים ולהתנחלויות. החוק הזה הוא המצנח שלו לצאת מהממשלה או ללכת לבחירות.

נתניהו מעריך שאם ללפיד יהיה הישג בדמות 0% מע"מ על דירה, הרי שגוברים הסיכויים לקידום בחירות אחרי החגים. אם ללפיד אין הישג מע"מ 0%, הוא תקוע בקואליציה. נתניהו אהב את שותפיו קטנים ותקועים ללא יכולת לאיים ולתמרן את הקואליציה למקומות שהוא אינו חפץ בהם. את לפיד הוא דווקא היה שמח לראות מחוץ לקואליציה, בלי מע"מ, אבל שיצא אפס.

הבעיה של לפיד אקוטית לנוכח סיום מושב הקיץ של הכנסת. אם סלומינסקי ואריאל ימשיכו לעשות שרירים, החוק לא יובא להצבעה בשבוע הבא ושר האוצר יאלץ להמתין לאוקטובר הבא.

בינתיים הכל תקוע. שר האוצר עוצר שיווקי דירות ולא חותם לאריאל על הצעת החוק שלו הקובעת מחיר מטרה, כדי שזה יצביע בעד 0% מע"מ בוועדת הכספים. וכך הפך שוק הדיור לבן ערובה לתרגילים הפוליטיים של שרי השיכון והאוצר. לחיי הפוליטיקה החדשה.

זה שנכנס וזה שיוצא

בהנהלת הכנסת שקלו לדחות את טקס השבעת הנשיא העשירי עד לאחר סיום המערכה בדרום, אך לאחר שחוות דעת משפטית קבעה כי לא ניתן לדחות את הצהרת האמונים, יעביר הערב (ה') הנשיא היוצא שמעון פרס את השרביט לרובי ריבלין.

למרות שעל פי החוק רובי ריבלין ייכנס לתפקיד רק ביום ראשון בחצות, כבר בשישי בבוקר ימתין לו מסוק צבאי. כשפרס, נביא השלום יעשה את דרכו לדירתו החדשה בתל אביב ויחפש מרחב מוגן, יטוס ריבלין לביקורי תנחומים בצפון. לא כך דמיין ריבלין את השבוע הראשון שלו כנשיא. בימים האחרונים חילקו הנשיא היוצא והנכנס את העבודה בינהם. פרס ניחם משפחות שכולות וביקר פצועים עד יום חמישי, ריבלין החל משישי. כל עוד פרס מכהן, יש רק נשיא אחד, הסביר ריבלין, אין כפילות.

אפשר לנחש שהשבוע הראשון של האזרח מספר אחת בתפקיד יהיה עצוב. הוא ייפגש עם פצועים, ישתתף בהלוויות, יכרות ברית דמים עם משפחות שקברו את בניהן.

אפילו את הפנטזיה של טקס ההכתרה לא יוכל ריבלין לממש. מי שחלם על ההוד וההדר של הנשיאות, יושבע בטקס מינורי. לא רק שהוא יהיה מהול באבל ובאווירת נכאים כללית, הוא גם קוצר. אחרי שהכל כבר קרה במרוץ לנשיאות, בכנסת חששו ממחזה סוריאליסטי שבו תוך כדי הטקס ישמע "צבע אדום", האופנוענים שמלווים את הנשיא הנכנס יימלטו לכל עבר לחפש מקלט והפרשים ימצאו את עצמם נאבקים בסוסים המבוהלים מצופר האזעקה, ולכן הוחלט להשאיר את הסוסים באורווה ואת האופנוענים במוסך. גם הקוקטייל המסורתי שבסופו בוטל. לא ייתכן שבכנסת ישיקו כוסיות וברחבי הארץ יושבות עשרות משפחות שבעה על הבנים שנפלו במערכה. לולא היה ברור שנתניהו לא מערב שיקולים פוליטיים בהחלטות המדיניות במהלך המבצע, אפשר היה לחשוב שתכנן בקפידה גם את המבצע הזה.

בימים האחרונים שינן ריבלין את נאומו בהתרגשות. ליתר דיוק- את שני נאומיו. על רקע ההתפתחויות הוכנו לריבלין שתי גירסאות- האחת למקרה שהמבצע מאחורינו, השניה לאפשרות שהמבצע יימשך. מה שבטוח הוא שלא משנה באיזו גירסה מדובר- ריבלין יזיל דמעה כשיצהיר אמונים על הדוכן.

כמה אירוני שפרס, אדריכל מזרח תיכון חדש, חותם שבע שנות נשיאות כשצה"ל במעמקי מנהרות עזה. עבורו הימים האחרונים בתפקיד הם החלום ושברו. משאת נפשו היתה השגת שלום, וכעת הוא מסיים ורואה מסביבו כיצד הכל קורס. 70 שנות קריירה פוליטית מסתיימות באופן פורמלי, אבל אפשר לסמוך על פרס שזהו לא סוף פסוק. מבחינתו זו רק הפסקת אש הומניטרית.