האיש שפיצח את הסוד להנאה, מימוש וחיים מסופקים

גונתר שולר, מוזיקאי ומלחין, מהדמויות המובילות בסצנת הג'ז האמריקאית בשנות ה-70, התיישב מול פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי, אז עדיין דוקטור צעיר לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו, לראיון עבור מחקר בחיתוליו. צ'יקסנטמיהיי ביקש לבדוק בקרב יוצרים ואמנים מה הם חווים בזמן שהיצירה נובעת מהם.

משפט אחד שאמר שולר גרם לפריצת דרך במחקר, שהלך והשתכלל עד שהתגבש למה שהוא היום: תיאוריית הזרימה. "כשגונתר דיבר, כתבתי 40 עמודים", מספר צ'יקסנטמיהיי. "אבל אז הוא אמר דבר ששינה את הכול: 'כשההלחנה הולכת לי טוב, אני נמצא במצב אקסטטי'. אקסטזה ביוונית פירושו יציאה מהמקום שאתה נמצא בו. זה מושג שהפך לאנלוגיה למצב נפשי, שבו אתה חוצה את סף התודעה, ועובר מהשגרה היומיומית שלך לתוך מציאות חלופית. אתה מתרכז כל כך בנושא או באובייקט מסוים, תוך איבוד מודעות מוחלטת לסובב אותך.

"כשאנחנו נזכרים בתרבויות עתיקות כמו סין, יוון, בני המאיה או המצרים, מה שאנחנו מכירים אצלם הן נקודות האקסטזה, השיא, לא היומיום. אם זה מקדשים או תיאטראות, לשם הגיעו אנשים לחוות מצב צבירה אחר, אינטנסיבי יותר מחייהם הרגיל. והנה, גונתר לא צריך ללכת לשום מקום כדי לחוות. זה קורה לו בחיי היומיום, הוא צריך רק נייר לכתוב עליו תווים. וכשהוא ברגע המיוחד הזה, הוא מדמיין צלילים שלא נשמעו לפני כן באותו הצירוף שהוא יצר. גונתר תיאר לי אז חוויה של מציאות חלופית כל כך מיוחדת ואינטנסיבית, שבה הוא מרגיש כמעט כלא קיים, שזה נשמע לי כהגזמה רומנטית.

"המשכתי במחקר, וגיליתי שגם סופרים ומשוררים ידועים בארה"ב מתארים את אותה חוויה מיטבית. הם תיארו את החוויה האקסטטית כמגיעה ללא מאמץ מכוון לגרום לה, כזו שמתרחשת בספונטניות. אחד המשוררים תיאר את התחושה כפתיחת דלת בשמים - תיאור דומה לאופן שבו תיאר אלברט איינשטיין את תורת היחסות. המשורר מרק סטרנד הסביר שכאשר אתה לגמרי בתוך העבודה שלך, אתה מאבד תחושת זמן, אתה משולהב, לגמרי 'נתפס' במה שאתה עושה. אין עתיד ואין עבר, זה רק הווה מתמשך שבו אתה יוצר משמעות".

- מה הבנת בשלב ההוא?

"ראיינתי אנשים מצטיינים בתחומם, כמו מטפסי הרים, שחקני שח, שחקני כדורסל, רקדנים, אדריכלים, מלחינים, מנתחים ומדענים, כולם בני 30 ומעלה, וביקשתי לשמוע מהם על חוויות שיא. שאלתי אותם על הרגעים המשמעותיים והמספקים ביותר בחייהם. אותם רגעים תוארו באופן דומה, כמצב של ריכוז גבוה ביותר, תחושה של מעורבות טוטאלית והתמזגות עם הפעילות.

"הם דיברו על תחושה של שליטה בסיטואציה, איבוד החשש מהאופן שבו הם מצטיירים בעיני האחר, ותחושה של זמן טס. בעת מצב הזרימה, אתה מרגיש במקום אחר, מעין ריחוף. אגב, אף אחד לא חשב מראש 'עכשיו אתמזג עם מה שאני עושה', זה פשוט קרה. מכיוון שמרואיינים השתמשו במילים דומות, כחוויה שזרמה מהם, או שהשתמשו במטאפורה של מים זורמים, בחרתי לתאר את המצב האידיאלי הזה כזרימה (Flow)".

- מה ההסבר המדעי לתחושת הריחוף הזו?

"מערכת העצבים אינה מסוגלת לעבד יותר מ-110 ביט של אינפורמציה לשנייה. כדי לשמוע ולהבין אותי, את צריכה לעבד 60 ביט בשנייה. משום כך, אי אפשר לשמוע ולהבין יותר משני אנשים בבת אחת. ולכן, כשמלחין כמו גונתר מעורב בתהליך מרתק של יצירת משהו חדש, לא נשארת לו מספיק יכולת לעקוב ולפקח איך הגוף שלו מרגיש, או לחשוב על הבעיות שלו בבית. הוא לא יכול אפילו להבחין שהוא עייף או רעב.

"כשאת נדרשת לעשות משהו במלוא הריכוז ולהרגיש את החיוניות של הדבר עצמו באותו הזמן, הקיום שלך מושהה באופן זמני. גונתר סיפר שהיד שלו נעה מעצמה. מה שלמדתי מאותם ראיונות זה שהמצב התודעתי הוא אוטומטי, ספונטני, ויכול לקרות רק למי שמיומן במה שהוא עושה, מחזיק בטכניקה. אינך יכול ליצור משהו חדש וטוב במיוחד, יותר ממה שהיה שם קודם, בין אם זה במוזיקה או במתמטיקה, אם אתה מחזיק בפחות מעשר שנות ניסיון".

- הזרימה דומה אצל בני לאומים שונים, בתחומי עיסוק שונים?

"יותר מ-8,000 אנשים מרחבי העולם רואיינו למחקרים שלי. קולגות מקנדה, גרמניה, איטליה, יפן ואוסטרליה לקחו על עצמם לחקור גם הם את התופעה. התראיינו נזירים דומיניקניים, רועי צאן, אמנים, יוצרים ואנשי עסקים מהמובילים בתחומם. חוויות של 'זרימה' הן אוניברסליות. מדווחים עליהן אנשים מתרבויות שונות, ממעמדות חברתיים שונים ובגילים שונים, ללא הבדלים בין המינים.

"המסקנות חד משמעיות: אנשים מרגישים הכי מסופקים, ממומשים ומאושרים כשהם במצב של 'זרימה', כשהם בריכוז, במיקוד שיא, ובהיבלעות עם הפעילות שהם מבצעים. כאשר רעיונות, דימויים, רגשות ומילים נדמים כ'זורמים' לתוך עבודתך, זו חוויה שלא תשכח. אתה נהנה מאוכל טוב ומסרט טוב, אבל אתה מסופק וממומש רק מעשיית פעולה שגורמת לך להביא לידי ביטוי את הכישורים שלך, למתוח אותם עד לקצה, כדי לבצע מטלה מאתגרת שדורשת את כל כולך.

"כאשר חוויית הזרימה מתרחשת בפועל, כאשר אדם מזהה, ולו לרגע, את הזרימה היצירתית המהנה שקורית לו, רק אז הוא מאמין שהתשוקה לדבר קיימת בו עצמו, וניתן לפגוש אותה שוב בעולמו האישי והמקצועי".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי