תנו צ'אנס לעזה

על החרב הראינו שאנו יודעים לחיות. עכשיו בואו ננסה משהו אחר

ילדים ברצועת עזה צוק איתן / צילום: רויטרס

א. זמן מלחמה - אם לשאול מטאפורה ממורי ורבי לואי סי.קיי - זה קצת כמו לנהוג במכונית. כשנסגרת הדלת ואתה אוחז בהגה, פתאום מותר לך הכול. אתה מתחיל להתנהג כמו שבחיים שלך אתה לא מתנהג: אתה עושה לחברך את השנוא עליך ביותר; אתה צופר, צועק, מוציא מהפה שלך דברים שלא האמנת שיש שם בפנים; מאחל את הגרוע ביותר לאנשים שלא עשו לך דבר, שמעולם לא ראית ולעולם לא תראה שוב, רק כי הם לפניך; אתה מסכן את חייך, שבדרך כלל יקרים לך, בשביל שטויות חסרות חשיבות, וכמובן את חייהם של אחרים; והכי גרוע: אתה מגיע ממש קרוב לרצוח מישהו.

הנמשל נמשל לו מעצמו ואין צורך להסביר, להדגים, לנמק או לפרט. היינו פה. זה הנמשל של כולנו, כמו שאומרים אצלנו: הממשלה, הכנסת, הצבא, האזרחים, התקשורת, השוטרים, המפגינים, השותקים, ההורים, המורים, הרבנים, וכל הדרך למטה עד שורצי הפייסבוק.

לואי סי.קיי תמיד צודק. אין קץ לחוכמתו. במראה שהוא מציב מולך משתקף צדך האפל.

אבל אם יורשה לי, משל המכונית של האדמו"ר לס"ק יבדל"א לא עוזר לנו פה בכלום. הוא מסתיים בדיוק במקום שבו אנו נמצאים כעת. בשאיפה שהפעם תחזיק הפסקת האש (הדברים נכתבים ביום ג'), הרי שהנסיעה הספציפית של צוק איתן נגמרה, גם אם לא כולם הגיעו בדיוק לאן שרצו להגיע.

כיבינו את המנוע ואנחנו יוצאים מהאוטו. מהתבוננות במציאות אנחנו יודעים שבן אדם כמוכם וכמוני יוצא מהאוטו ופשוט חוזר להיות פחות או יותר אותו ההוא של קודם. האם חברה שלמה יכולה? ובהנחה שכן, איך אנחנו עושים את זה? מה עושים עכשיו, לואי? איך מתקדמים מפה, ולאן? עננו.

לואי לא פה כרגע, הגעתם לדרור. איך אני יכול לעזור?

ב. אני מאמין שהחברה הישראלית תחלים, אבל כחובב פרוצדורות, השאלה הראשונה שיש לשאול היא: תחלים ממה? הרי כל אחד רואה מחלות אחרות. יש החושבים שהמחלוקת בתוכנו, ימין ושמאל, היא הדבר הדחוף והמסוכן ביותר.

אף על פי שזה אכן אחד הרישומים העמוקים שהשאיר בנו צוק איתן, אני חולק על הדיאגנוזה. מלבד זאת, כבר כתבתי על השוליים יותר ממה שמגיע להם; הפעם מדברים על רוב החברה. בעיניי, בעיה יותר חמורה היא היחס למיעוט הערבי, והבעיה הכי חמורה שנחשפה בצוק איתן לדעתי היא היחס לצד השני, זה שבעזה. שם נפלנו חזק.

לפני שאתם שולפים ת'סכינים, בואו נהיה מתואמים פה: זו מלחמה צודקת. צו-ד-קת. אבל זה שהמלחמה צודקת לא אומר שהכול מותר והכול הולך. כארבע מאות ילדים נהרגו במהלכה; ומאות נשים וזקנים מתוך כ-1,900 הרוגים בעזה; ויש כ-460 אלף פליטים לפי הערכות. ואנחנו, כך נראה לי, אטומים לכך לחלוטין. זה נורא.

נכון, הודענו, התרענו, שלחנו מסרונים, הצנחנו פליירים, חמאס מנע מהתושבים להתפנות, הוא מפקיר אותם, מחביא טילים בבתי ספר - הכול נכון. אנחנו במזרח התיכון, לפעמים ראוי להשתגע, אולי. ונכון, הטייסים שלנו אינם רוצחים, התותחנים שלנו אינם צמאי דם והשריונרים שלנו אינם חסרי לב - בלי ציניות. ונכון שאין מה להשוות למה שעשו ועושים צבאות אחרים. הכול נכון. כולם אומרים: אנחנו לא אשמים, המצפון שלנו נקי.

אבל זה בכלל לא ויכוח מי אשם ועל ניקיון המצפון. הילדים האלה מתו. והם מתו מפצצות ומטילים שלנו, שלא לדבר על ההרס שזרענו ועל החורבן שהמטרנו עליהם. עם כל צדקת הדרך, שמחת הניצחון, הדאגה לחיילים ולאזרחים, עדיין: הלב אמור לשתות דם. זה לא קרה, אבל אפילו לא התנצלות? הכרה בכאב הנורא של הצד השני, שאנחנו גרמנו, גם אם בצדק גמור מבחינתנו.

משם צריך להתחיל.

ג. אחרי שמדינת ישראל הפגינה כזו עוצמה של כוח ואש, עכשיו הזמן להראות צד שני. לא בקטע של רוך - חלילה! - אלא בקטע של אחריות. הזרמת סיוע, מתן סיכוי, זה כבר מתחיל לקרות. הרמטכ"ל בני גנץ אמר השבוע בבירור שצה"ל וישראל יכנסו לשלב שבו יעניקו סיוע כדי לשקם את עזה. זה חשוב.

כמובן שזה כשלעצמו לא יעזור מי יודע מה לחברה בישראל. בשביל זה צריך את הצד השני במשוואה. על מנת להבהיר את הנקודה הבאה, אשתף אתכם במחשבה שהייתה לי השבוע. חשבתי על כיפת ברזל. הדבר הבאמת משמעותי בכיפת ברזל זה לא רק שהמדינה הצליחה ברוב גדול של המקרים להגן על אזרחיה ותושביה, אלא זה שרוב אזרחיה ותושביה וברוב שטחה למדו לתת בה אמון כמעט מוחלט. ידענו, ממש ידענו, שהיא תהיה שם בשבילנו, ובטחנו בה שתגן ותשמור עלינו.

זה לא קורה הרבה, שאתה ממש מאמין במדינה ובטוח שתשמור עליך. זה די נדיר, למעשה. עבורי זו פעם ראשונה. בבסיס מערכת היחסים בינינו למדינה נמצא אי האמון. בצדק, אין כמעט דבר במוסדותיה הרשמיים של מדינת ישראל שמעורר אמון ומשרה ביטחון. מי באמת סומך על המשטרה? מי מאמין למס הכנסה? מי בוטח במע"מ? וכו'. ופתאום, בקטע הזה, אמון.

המדינה צריכה לקחת את האמון הזה ולמנף אותו, הדלת פתוחה. לא רק כלפי עזה, בוא נראה אותם קודם כול דואגים לדרום, לתושבים, לעסקים הקטנים, שם יש בעיית אמון קשה. שקמו את האמון הזה. אנשים ראו שלהאמין במדינה יכול לעבוד, אל תחזרו שוב ליד הקפוצה ולמבנה הרגיל. המדינה צריכה לקחת פנייה חדה, לפתוח את היד ואת הכיס ולתת פה תנופה של שיקום ובנייה והשקעה. משהו גדול, אופטימי, שייקח את כל האנרגיות וינתב אותן. אם זה יבוא יחד עם שיקום עזה, ולא רק על ידינו כמובן, אפשר לשנות את המציאות. כן, גם אם כולם חושבים שלא. א', כי מחשבות אפשר לשנות; ב', כי אם כבר שינית את המחשבה, השאר יבוא בקלות.

ד. זה גם ישקם את יחסינו עם העולם. הרי בלי תמיכה בינלאומית לא נוכל להישאר כאן. ונראה שמתחיל להימאס לו. ברור שלא בצדק, ברור. ובכל זאת. מה שאנחנו מכנים, ובצדק, "צביעותו של העולם" - והוא אכן צבוע, שלא יהיה ספק - זו בעצם מחמאה או קריאת השכמה: אפשר לטעון שהכול אנטישמיות, אבל אפשר גם לטעון שמאיתנו מצפים למשהו אחר, שבנו רואים חלק ממשפחת העמים. זה מקומנו הטבעי. אנחנו פשוט צריכים להרוויח אותו בחזרה. לא כולם רואים כמונו 1,900 הרוגים ומאות אלפי פליטים, כמה מבאס.

קראתי מינוח חדש השבוע: "גזענות סמויה של ציפיות גבוהות". לאמור: מציבים בפנינו רף שלא נעמוד בו בשביל לשנוא אותנו. יודעים מה? יכול להיות. אבל גם זו לא סיבה מספיק טובה כדי להישאר במסלול ההרסני הקיים. צריך לתת צ'אנס לעזה ולנו. לתת להם משהו להפסיד מלבד הכלום שאין להם. ואם לא יילך, אם נידונו לחזור לשם שוב, לפחות ניסינו משהו אחר.

כל האמור נכון כמובן, ויותר, לגבי הרשות הפלסטינית. הם היו די בסדר כל התקופה הזו סך הכול. חייבים להתקדם איתם. ולא בקטע של שמאל הזוי נותן-כול. ממש לא. מתוך חוזק והקפדה. אחרי שהראינו לכולם את המפלצת שבנו, הפורצת בתוך מכונית המלחמה, בואו נראה גם את הצד האחר. על החרב הראינו שאנחנו יודעים לחיות.

למרות כל הדרעק, יש פה מצב לשנות. ניצחנו. את האנרגיות של הקונצנזוס (ואין בזה שום דבר רע, אפילו נעים וחמים כזה) אפשר לנתב למקום טוב יותר, גם כלפי חוץ, אבל בעיקר כלפי פנים.