אם כל הבעיות במשק

השכר החציוני העלוב בישראל בשילוב עם מחירי הדירות הוא מתכון לאסון

ד"ר קרנית פלוג / צילום: איל יצהר
ד"ר קרנית פלוג / צילום: איל יצהר

1. השבוע החלטנו להציב בראש המאמר מספר אחד ענק. הרי הוא לפניכם: 5,831 שקל בחודש, זה השכר החציוני של השכירים בישראל, נכון לשנת 2011, על פי נתוני הביטוח הלאומי, הנתונים העדכניים, המדויקים והמהימנים ביותר שקיימים במערכת השכר הישראלי. אנחנו חוזרים על הנתון הזה מדי פעם בטורים כאן כדי להמחיש שוב ושוב שאחת הבעיות העיקריות במשק הישראלי, אם לא העיקרית שבהן, היא השכר העלוב. העובדה שמחצית מהשכירים במשק הישראלי, למעשה כ-3.3 מיליון, מרוויחים עד 5,831 שקל ברוטו בחודש היא זו שגם צריכה לעמוד לנגד עיניהם של מגבשי תקציב 2015. השכר הוא הרי התשתית הקיומית וההישרדותית של כל אזרח בישראל, הוא הבסיס לצריכה של כל משק בית, הוא למעשה אחד המדדים הבולטים לבריאותה של כל חברה. אם אי שם בחלונות הגבוהים בבנק ישראל ובאוצר לא יתחילו להבין ולהפנים למה השכר כה עלוב ומה צריך לעשות בשביל לדחוף אותו כלפי מעלה - אז פסטיבל התקציב השנה יהיה עוד מאותו דבר: מריבות אינסופיות על איך מחלקים טוב יותר את העוגה (חשוב, אין ספק שזה גם חשוב) ולא דיונים רציניים על איך מגדילים את העוגה כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים להרוויח כמה שיותר. אם שוב יהיו פסטיבלים ממושכים וצעקניים על תקציב הביטחון, וכנראה יהיו, אז בסוף נגמור עם איזושהי פשרה של כמה מיליארדים לפה ולשם, אבל נפספס את ההזדמנות לעסוק בדברים החשובים באמת.

השילוב של בועת נדל"ן והשכר העלוב הוא כרגע אם כל הבעיות במשק. אותו דור שמשתעבד ברכישת דירה במחיר מנופח ומנותק מכל היגיון, כבול אליה עד ערוב ימיו בעיקר בגלל כושר ההשתכרות העלוב שלו. כושר ההשתכרות העלוב ממילא גם נשחק עם השנים כי אין במשק מספיק משרות איכותיות עם שכר הוגן ואין מספיק אכיפה ורגולציה שירסנו את שחיקת השכר הנמוך. בישראל יש יותר מדי משרות לא איכותיות, עם פריון נמוך כביכול במתאם עם שכר נמוך. במקביל, יש פחות מדי משרות איכותיות עם פריון גבוה ושכר גבוה והוא נמצא בעיקר בתעשיית ההיי-טק, שעם כל הצלחתה, משקלה בשוק העבודה קטן יחסית. חוסר האיזון הזה תואר פה לא מעט, והוא שורש כל הרע במשק הישראלי.

הדיונים התקציביים התקופתיים נעים באותו מעגל: איך מחלקים את העוגה. למי יותר ולמי פחות, כל קבוצת לחץ והכוח שלה. מי שיש לו יותר כוח, יותר השפעה ויותר פוליטיקה - מצליח לקבל, מן הסתם, גם הרבה יותר. חלוקה הוגנת יותר של העוגה היא חשובה מאוד, אבל ההתמקדות בה ורק בה לא תשנה בהרבה את המצב העגום בשוק העבודה. היא לא תדחוף את השכר כלפי מעלה, היא לא תשפר בהרבה את התנאים של העובדים החלשים. הדרך היחידה לצאת מהמעגל הזה היא לגרום לכך שהעוגה תגדל ומדובר בתהליכים ארוכי טווח ולא בפתרונות פלסטר או אקמול לחולים קשים. בסופו של דבר הגדלת העוגה היא תוצאה ישירה של מכירת מוצרים ושירותים חדשניים החוצה, כלומר, הגדלת הייצוא. הגדלת הייצוא היא אחת הדרכים להרחיב את היצע המשרות האיכותיות בישראל ולהעלות באופן משמעותי את המספר שאתם רואים לפניכם: 5,831 שקל בחודש - תוצאה רעה של התבססות מוגזמת על תעשיית השירותים שגוררת את השכר למטה.

הבסיס לכל תעשיית ייצוא הוא השקעה במחקר ובפיתוח ושמירת הידע בישראל. אינטל היא דוגמה טובה לכך. למרות הוויכוח הלגיטימי על הטבות המס, היא הצליחה לבסס פה מחקר ותעשייה, שהיווה כר פורה גם לתעשיית הסטארטאפים. אבל יש מספיק דוגמאות בכיוון ההפוך: ישראל מוכרת את הידע שלה, את בסיס המו"פ שלה למרבה במחיר, היא משכירה לעולם את המוחות שלה, ובדרך כלל גם לא מקבלת על הפעילות שהם מייצרים בבסיסי המו"פ בישראל מאומה בתשלום מס (ראו גוגל). שימו לב לכמה נתונים שהבאנו כאן כבר בעבר: 30 מיליארד דולר, זה היקף המכירות השנתי של תרופות שהומצאו בישראל במעבדות המחקר של מכון ויצמן ואוניברסיטאות אחרות, אבל כ-6-7 מיליארד דולר מהם נובעים מתרופות שפותחו בישראל והרבה פחות מזה גם יוצר כאן (בעיקר קופקסון). כלומר, ישראל פספסה הזדמנות אדירה להרים פה תעשיית תרופות ענקית שתייצר משרות איכותיות וגם תתרום להכנסות ממסים (אם רק המדינה תדע להתנהל טוב יותר בחלוקת הטבות המס שלה). בסופו של דבר, מי שנהנה בעיקר מההמצאות הללו הן כמובן חברות הפארמה שרכשו את הידע הזה, הממציאים עצמם והמוסדות האקדמיים. מכון ויצמן, למשל, מקבל מדי שנה כמיליארד שקל (!) תמלוגים על תרופות שהומצ או ומוסחרו במעבדות שלו. תארו לעצמכם איזה ערך מוסף הייתה מקבלת מדינת ישראל אם כל התרופות הללו היו מפותחות, ממוסחרות ומיוצרות כאן בארץ.

2. השיעור הכי חשוב על שוק העבודה היה בחודש האחרון של בנק ישראל. אחרי לחץ ציבורי נאלץ הבנק להתקפל ולהעביר עובדת קבלן שלו ששכלה את בנה במבצע "צוק איתן" להעסקה ישירה, וזאת לאחר התרשלות הבנק בניסוח מודעת האבל שהודבקה במסדרונותיו. זה בדיוק ה"פלסטר" לתופעה המכוערת של עובדי הקבלן. הנה, השתקנו את הביקורת הציבורית, פתרנו לעובדת אחת את הבעיה ואפשר לחזור לשגרה, לדיונים ברומו של עולם על ריביות, צמיחה, מסים וכדומה.

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, כך לפחות לפי תדמיתה, היא נגידה יותר "חברתית". היא מבקשת להגדיל את המסים כדי להפנות אותם לשירותים חברתיים. לכן הפעולה הראשונה והבסיסית שהיא צריכה וחייבת לעשות כדי לשרת את התדמית הזאת בדיוני התקציב הקרובים היא לדאוג שכל עובדי הקבלן, המועסקים בעקיפין ע"י מדינת ישראל למעשה, ובין השאר על ידי בנק ישראל, יזכו לדבר הבסיסי: העסקה ישירה. לא רק העסקה של עובדת אחת בגלל צעקה ציבורית.

אם ד"ר פלוג דואגת באמת לחלשים, היא צריכה להיאבק עד חורמה בחוזי מיקור החוץ של משרדי הממשלה, שמוציאים חלק מהשירותים שהם מספקים למכרזים שרק המחיר בהם קובע ובשום אופן לא תנאי ההעסקה של העובדים. עם מכרזים כאלה, אין פלא שהחברות הזוכות הן החברות שמספקות את המחיר הנמוך ביותר, שמתגלגל אחר כך לתנאי העסקה גרועים במיוחד של עובדי הקבלן, אלו שיושבים במרכזי השירות וכדומה.

אנו מציעים לד"ר פלוג ולאנשי המחקר שלה להתחבר סוף סוף לשטח ולקחת את טופסי מכרז מיקור החוץ להקמת מוקדי השירות הטלפוני של הביטוח הלאומי, שבו זכתה חברה שאיש אינו מכיר - טלאול. כך הם יבינו טוב יותר איך הדברים עובדים: איך מנוסחים המכרזים שמוצאים על ידי המדינה, איך הם לא דואגים בכלל לתנאי העובדים המועסקים על ידי החברה הזוכה, ואיך המחיר הנמוך גורר, בסופו של דבר, גם שירות גרוע, כי החברה הזוכה מגלגלת את מחיר זכייתה על העובדים ועל תנאי השירות.

הייתה לנו ה"זכות" השבוע לעיין במסמך כזה, בן 113 עמודים, מכרז מס' מ(2040) 2009 לקבלת שירותי הקמה, ניהול והפעלה של מוקד שירות טלפוני בביטוח לאומי. התקשינו למצוא מילה המתייחסת לתנאי העסקתם של עובדי הקבלן, תנאי הסף שלהם (כמו, למשל, הכשרתם) ובוודאי שלא על תנאי שכרם.

אולי הגיע הזמן שד"ר פלוג ואנשי צוותה שקיימו דיונים כבדי ראש על העסקה ישירה של עובדת קבלן ייצאו מהבועה שלהם וילמדו על מצבם של מאות אלפי עובדים במצב דומה.

eli@globes.co.il