החיילים האלמונים של האנושות

א.

מי לא מכיר את זה שמשהו נכנס לך לראש ולא יוצא. לפני כחודש, במהלך "צוק איתן", נסעתי לבית החולים סורוקה בבאר שבע להיות קצת עם הפצועים ועם הצוות ולכתוב על זה. בשביל לחסוך באנרגיות, פשוט אעתיק מה שכתבתי אז:

"...עצוב לעבור מול חדרים שבהם מאושפזים שאינם חיילים, סתם אנשים כמוכם וכמוני, רק חולים יותר נכון לעכשיו. אף אחד לא מביא להם טאבלט או שוקולד. לפעמים, תוך כדי חיפוש אחר חייל פצוע והרצון לעשות טוב, נכנסים אנשים לחדר, מציצים פנימה ועל פניהם עולה מין ארשת משונה של כמעט אכזבה כשהם רואים שזה אזרח כמוהם. הם לא באמת מאוכזבים, אני יודע, אני יודע, ובכל זאת".

ומאז הסיטואציה תקועה לי עמוק בתוך המוח כמו מסמר בלי ראש, יותר נכון כמו פצע בחניכיים, כזה שאפשר להתעסק בו עם הלשון, עד שהכול התחיל כבר להסתחרר בתוכי: החולים, החיילים, המלחמה, המחלה. קורבנו של האחד מהולל, של השני עובר בשתיקה. אף אחד לא מדווח בחדשות על הניתוח במעיים של אבנר מגדרה, למשל. ברור שפציעת החייל ראויה לכל הערכה ותמיכה, ובכל זאת: הרי כל החיים שווים. ואם החיים שווים, שווים גם הכאבים. הרי בבית החולים כולנו באותה הפיג'מה.

חודש אחר כך, ואני מוצא שליבי יוצא לא אל החיילים, אלא אל החולים. מה שלומם של כל האנשים שלא שאלתי לשלומם. עד שפתאום, ולמען ההיסטוריה אציין שזה קרה בתחנת הרכבת בנהריה, הבנתי את הכול ושקט השתרר בי.

החולים הם החיילים של האנושות.

ב.

כן, החולים הם החיילים של האנושות. כי עם כל הכבוד למלחמות שאנחנו מנהלים על שטחים, משאבים או אמונה, הרי שבמלחמה האמיתית כולנו יחד, כל ילודי האישה; המלחמה מול המוות, מול הכאב, מול המחלות, מול הטבע.

המלחמה הזו, ראשיתה בראשית האדם. תמיד עקצו אותנו נחשים ונשכו אותנו כלבים. המצאנו את הגלגל: לפעמים הוא דרס אותנו. גילינו את האש: לפעמים היא שרפה אותנו. ונעקצנו, והורעלנו, לפעמים מתנו בלידתנו, ליבנו בגד בנו, כמו כל איבר אחר, וכאב לנו הגב, וירשנו שלל מרעין בישין, ועבדנו במפעלים, יותר מדי סוכר, פה ושם ירקנו דם. נדבקנו בכל המגפות ואת כל התחלואים ידענו.

והנה אנחנו פה, משתפרים לאט לאט ומתגברים מעט מעט. חלק מהדברים שהרגו אותנו פסו מן העולם. אנחנו חיים יותר, וטוב יותר. הכול בזכות המדע והרפואה, זה נכון, אבל עם כל הכבוד לכל עכברי המעבדה הנערצים - ואין מעריץ חוקרים ומדענים יותר ממני - הם לא היו יכולים לעשות את זה לבד. הם היו צריכים חיילים. והחולים התגייסו. נכון, לא תמיד מרצונם, כמעט אף פעם לא לבחירתם, וכמו בסיפורים על המלחמות הגדולות של פעם, קיבלו מדים חדשים ונשלחו אל החזית, לא פעם כדי למות בייסורים.

ואת כל זה הם עשו למעננו, האנושות. כולם זוכרים את הרופאים פורצי הדרך שזכו לחיי נצח, אבל עוד לא ראיתי פקולטה לרפואה שנקראת על שם חולה (שלא שילם על זה).

אבל הו, כמה ששילמנו. רק תחשבו על כל החולים שבהיסטוריה, טוראים חסרי מזל, ומה שהם היו צריכים לעבור: הקזות דם, חירור גולגולות, ניתוחים בלי הרדמה, שלל תרופות ביזאריות כמו חוקני ענק עם רעלים, כוסות רוח ושלל חולרות שלא נדע.

פעם היו מאבחנים אותך לפי, סליחה על הצרפתית, המוחטה שלך (סליחה, מרה), וזה עוד אחרי שאבחנו אותך בעזרת הכוכבים. ואם היה לך קטרקט במאה החמישית לפנה"ס, הרופא פשוט היה מחכה למחלה שתתקדם וכשהעדשה הפכה לקשיחה, הוא פשוט היה דוחף אותה פנימה, אל תוך העין. מה לא העבירו אותנו הרופאים האלה, המדענים והחוקרים מאז ועד היום.

אין לי טענות כלפיהם, להפך. הם חוקרים, זה מה שהם עושים. אני פשוט חושב על כל האנשים האלה שפשוט נשכבו מתחת לסכין. מה הם חשבו לעצמם, מסתערים ככה על מבצר מבוצר של כאב וכיליון.

אל לנו לבוז להם, לאמונתם ולתמימותם. להפך. הם גיבורים. אין גבול לאומץ לבם. בכאבם ובמותם ציוו לנו את החיים. רופאים היו יכולים לעשות ניסויים על עכברים ועל קופים עד שהגיהינום יקפא וגנרלים יכולים לתכנן פלישה עד שהוא יפשיר בחזרה. בסוף, בלי החייל החולה, אין להם כלום.

ג.

עוד הוכחה שהחולים הם החיילים של האנושות, מלבד הפיג'מה, היא שלא מעט חיילים (של צבא כזה או אחר) שימשו תוך כדי גם כחיילים במלחמה האמיתית. פשוט כי לא שאלו אותם. אלכסנדר פלמינג, מגלה הפניצילין (האנטיביוטיקה הראשונה) שירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, שנתנה לו להתנסות במגוון גדול של חיילים נפגעי זיהומים חיידקיים. הוא פשוט עשה עליהם ניסויים.

אני מתאר לעצמי שיש בזה משהו הגיוני, הרי אם היה בא אליי, או אליכם, אחד פלמינג ואומר: "שמע, יש לי פה תרכובת אורגנית שפטרייה הפרישה (המון מילים יפות בשביל לומר עובש), שבתוכה חיידקים שאחר כך הקרנתי עליהם קרני X וקרני UV כדי לגרום למוטציות בתא, עכשיו תפתח פה גדול" - הייתי מתלונן למשטרה.

כך גם אם היה בא אליי הרופא הכפרי אדוארד ג'אנר ב-1796 ואומר לי: אני אדביק אותך באבעבועות הבקר. למה דוקטור? כי זה יציל אותך מאבעבועות שחורות. הייתי מסתובב והולך משם, אף שזה החיסון שישנה את העולם ויציל מיליונים.

לפעמים צריך חיילים שפשוט ימלאו פקודה, גם אם מחוסר ברירה. לדוגמה, ילד שאת שמו לא נדע לעולם ננשך על-ידי כלב נגוע בכלבת בשנת 1885 והובא לביתו של לואי פסטר, שפשוט הזריק לו גרסה מוחלשת של רוק של כלב נגוע בכלבת. מי היה רוצה לקחת עוד מהחומר שעשה אותו חולה? אגב, בעוד פסטר מזריק, נערכה מחוץ לביתו הפגנה של קהל זועם שחשב בדיוק ככה. הם לא הפגינו כשהילד הבריא אחרי כמה ימים.

וכך, בזכותם של גיבורים אומללים חסרי בחירה, נפתרה גם מחלת הצפדינה שקטלה אלפי יורדי ים. כך פותחה גם ההרדמה הכללית, בנשים יולדות (לאן הן יכלו לברוח), ועוד שלל מחלות.

גם היום יש חלוצים. לפעמים אני חושב על האיש או האישה הראשונים שעשו להם ניתוח לייזר בעיניים. שמע, אומר הרופא, יש לי פה מכשיר שעושה קרינה אלקטרומגנטית, אל תדאג, זה רק תהליך שבו מערכת קוונטית עוברת ממצב בעל אנרגיה גבוהה למצב בעל אנרגיה נמוכה יותר על-ידי פליטה של אור כתוצאה מאינטראקציה עם השדה החשמלי שבסביבה. הדבר הזה יכול לחתוך ברזל, אבל אני פשוט אנסר לך בעזרתו את הקרנית. אין בעיה, אמר אותו אדם, ונשכב על המיטה.

ומה עם כל האנשים שמשתתפים בניסויים רפואיים חדשניים. אני לא צריך להגזים הרבה עם הדמיון בשביל לתמלל את השיחות הבאות: כן גבירתי, זה בסדר גמור, ניסינו את זה על מלא עכברים, רק חלקם מת בייסורי תופת. כן אדוני, יכול להיות שתבריא ויכול להיות שתגיב באופן שאין לנו שום דרך לצפות אותו או להתכונן אליו. אין בעיה דוקטור, איפה אני חותם.

כל אותם האנשים האלה אולי עושים את זה בשביל עצמם, אבל גם בשביל כולנו. הם פשוט גויסו למלחמה הגדולה. לפעמים גויסו בדחיפות, לפעמים יועדו לכך מילדות. חוק גיוס החובה למלחמה במחלה הוא רנדומלי, ולא פעם אכזרי למדי. אבל מישהו צריך לעשות את זה.

ד.

אני לא יודע אם יש לצפות מאנשים חולים לפתח גאוות יחידה, אבל אני יודע שלי זה די עזר. תמיד טוב לראות את עצמך מבחוץ ומרחוק, וזה בטח עוד לא הזיק לאף אחד.

אז לאחיות ולאחים שהיו מאושפזים לפני חודש בסורוקה: שוב סליחה שלא נכנסתי ואני מקווה מאוד שהבראתם.

תודה גם לחיילים ותודה גם לרופאים. תודה גם למי שבריא כמו שור ותודה מיוחדת לכל מי שלא מרגיש טוב. יש לנו צבא חזק. אף פעם לא נביס את המוות במלחמה, אבל פה ושם ננצח באיזה קרב. בזכותכם!