הנהלת בתי המשפט תמסור מידע על מספר התיקים הפתוחים

המדינה (הנהלת בתי המשפט) חייבת למסור מידע, לפי חוק חופש המידע, בדבר מספר התיקים הפתוחים הנדונים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, תוך ציון משך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק, וזאת תחת שמות השופטים המטפלים - כך קבע היום (ב') הרכב מורחב של 7 שופטי בית המשפט העליון.

השופטים אישררו בכך את קביעת בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים, ודחו את ערעור המדינה על פסק הדין. העתירה העקרונית הוגשה על-ידי העיתון "דה מרקר" והעיתונאית הילה רז ששימשה בעבר ככתבת משפט בו. העותרים יוצגו בידי עו"ד פז מוזר.

המדינה טענה כי פרסום הנתונים המבוקשים ישבש את תפקודה התקין של מערכת בתי המשפט, ועל כן אין היא מחויבת במסירת המידע לפי חוק חופש המידע.

ואולם, ברוב דעות של השופטת עדנה ארבל והשופטים סלים ג'ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר ועוזי פוגלמן הוחלט לדחות את הערעור - זאת כנגד דעתם החולקת של השופט אליקים רובינשטיין, שסבר כי יש לקבל הערעור באופן חלקי ורק בהתייחס לבתי המשפט המחוזיים (בעוד שחומר הנוגע לבית המשפט העליון יימסר כפי שנקבע בדעת הרוב); ושל השופט ניל הנדל, שסבר כי יש לקבל הערעור בשלמותו.

עוד הוחלט כי על מנת לאפשר למדינה לבחון ההיערכות המתאימה לביצוע פסק הדין, היא תחויב למסור הנתונים ביחס לבית המשפט העליון ולבתי המשפט המחוזיים, כפי שהתבקש בערעור, ביחס לסיום שנת המשפט 2015, ולא יאוחר מ-31 בדצמבר 2015.

באשר לאופן גילוי המידע, דעתו החולקת של השופט יורם דנציגר הייתה כי יש להורות על גילוי המידע העדכני ביותר שבידי המערערים, קרי מידע ביחס לשנת המשפט תשע"ד, וזאת במועד שלא יאוחר סוף דצמבר 2014.

תכליות חוק חופש המידע

השופטת עדנה ארבל, שכתבה את חוות-הדעת המרכזית, סקרה בפסק דינה את תכליות חוק חופש המידע, ובראשן זכותו של הפרט למידע אודות רשויות הציבור כחלק מחופש הביטוי וכתנאי למימושו של זה.

ארבל קבעה כי במסגרת האיזון בין זכותו של הציבור למידע, הנגזרת מחופש הביטוי, לבין האינטרס הציבורי בתקינות פעולתה של הרשות השופטת, הכולל גם את אינטרס ההגנה על שלטון החוק והשמירה על אמון הציבור בבתי המשפט - תקום הצדקה לרשות להימנע מגילוי המידע רק בהתקיים ודאות קרובה להתרחשות השיבוש הנטען בתקינות פעולת בתי המשפט כתוצאה מגילוי המידע.

ארבל בחנה אחת לאחת את טענות המדינה באשר לשיבוש תפקודה של הרשות השופטת שייגרם כתוצאה ממסירת המידע המבוקש. ארבל קבעה כי יש ממש בטענת המדינה כי אין במידע המבוקש כדי ליצור תמונה מהימנה של העומס על מערכת בתי המשפט או על שופט מסוים, והוא אינו נותן ביטוי לשורה ארוכה של גורמים שיכולים לגרום להתמשכות הטיפול בתיק.

שמירה על שקיפות

עוד מצאה ארבל כי באופן עקרוני יש טעם בטענת המדינה כי מטרת חוק חופש המידע היא להבטיח את שקיפות פעולתה של הרשות הציבורית, ולא את השקיפות הפרסונלית של עובדי רשות זו.

יחד עם זאת, הסבירה, עניינם של השופטים שונה מעניינם של עובדי ציבור אחרים, נוכח העצמאות השיפוטית הנתונה להם לשם מילוי תפקידם ובהינתן העובדה שהפיקוח והבקרה עליהם ועל התנהלותם שמורים למקרים חריגים, ועל כן להבחנה בין מידע מערכתי למידע פרסונלי לצורך חוק חופש המידע, יש תוקף פחות לגביהם.

השופטת הבהירה כי העצמאות השיפוטית, השקיפות ואמון הציבור ראויים להישמר מכל משמר לשם הבטחת תקינות פעולתם של בתי המשפט. ואולם, גם בהינתן העובדה שהתמונה שתוצג לציבור תתבסס לכאורה על הנתונים המבוקשים ועל כן תיצור תמונה חלקית בלבד, אין היא סבורה כי הוכחה ודאות קרובה לכך שייפגע תפקוד המערכת.

הוסבר כי רבות מהטענות שהועלו ביקשו להצביע על כך שהמידע השגוי יביא לכך שהשופטים יהיו נתונים לפרסומים בלתי מדויקים ומביכים, או כי ייעשה ניסיון להשתמש במידע נגדם, כי הם יבוזו ויובכו ברבים.

"...התפקיד השיפוטי מחייב את השופטים לחוסן הנובע מהמחויבות לאמת, לחוק ולצו המצפון... אני סבורה כי ראויים השופטים לאמון על יושרם ויושרתם, כי ממלאים הם את שליחותם בדבקות ובאמונה. משכך, אני מאמינה גם כי חוסנם הפנימי וחוסנה של המערכת כולה יאפשר להם להתמודד גם עם פרסומים שליליים, ככל שיהיו כאלה", ציינה ארבה.

"עבודה סיזיפית"

לסיכום, ארבל קבעה כי "דווקא מתוך הכרת העומס הכללי במערכת המשפט, דווקא לאור השקיפות המאפיינת את פעולת בתי המשפט, דווקא מתוך החובה לשמר את אמון הציבור במערכת בתי המשפט, נראה כי הימנעות ממסירת הנתונים שהתבקשו, ואשר לציבור זכות לקבלם, משדרת מסר קשה של ניסיון להותיר בעלטה את פרטי פעולתם של בתי המשפט. אני סבורה כי אין למערכת דבר להסתיר.

"אני סבורה כי נכון יהיה שהציבור ייוודע לעבודה הסיזיפית, כמו גם לעומס הבלתי נתפס בו עובדים השופטים. דווקא מתוך התפיסה הגורסת כי השופטים פועלים בכל אורחותיהם בגלוי, לאורן של קרני השמש, לא יהיה זה נכון להימנע ממסירת המידע מנימוקים שמשקפים בעיקר חוסר אמון בחוסנם של השופטים ובמחויבותם המלאה לשליחותם".