לילות כימים

נדודי שינה, זעם בלתי נשלט וחשבון נפש. טור ליום כיפור

א. כבר כמה זמן שאני לא ישן. לא יודע בדיוק ממתי - נדודי שינה גורמים לך לאבד תחושת זמן - אבל מדובר במתכונת של כשבוע דמדומים, ואז קריסה לשינה לא מספקת, אבל כבדה כאבן, בת יום עד יום וחצי - וחוזר חלילה.

בהתחלה חשבתי שזה הכאבים, אחר כך חשבתי שזה התרופות, אחר כך חשבתי שמשהו מטריד אותי, אחר כך חשבתי שזה הגיל, ועכשיו אני כבר לא חושב על כלום. "כשיש לך נדודי שינה", אמר הגיבור של "מועדון קרב", "אתה אף פעם לא ישן ואף פעם לא ער". אתה בטח לא חושב.

סביר להניח שרבים מכם חוו את זה על בשרם ועל נפשם. הפרעות שינה הן דבר נפוץ ודי פופולרי, אבל זה לא הופך את העניין למחרפן פחות: אתה מת מעייפות, לא ישנת כמו בן אדם ארבעה ימים. אתה נשכב במיטה, גופך נמס לתוך המצעים, מתעטף לאות רכה, אתה כבר יכול לראות אותה מתקרבת, שינה מתוקה. אתה עוצם עיניים. עוצם עיניים. עוצם עיניים. כלום.

אתה מתחיל לצעוק על עצמך בשקט: נו כבר, תירדם! מה קורה לך?! אתה עוצם עיניים חזק, מתאמץ להירדם, אבל אי אפשר להתאמץ להירדם, וזה רק מעצבן אותך יותר. אתה צועק על עצמך: די! לך לישון! מטומטם! ואז אתה נעלב מעצמך: מה אתה צועק עליי? אחרי כמה זמן אתה נכנע וקם מהמיטה, מסתובב בבית כמו רוח ומחשבות חולפות בראשך כמו להקת זבובים: רק זמזום וטרדה, שום דבר אפקטיבי או יצירתי. אתה מעלה גירה מחשבתית, שוב ושוב, חושב על כמה אתה לא חושב וכך הלאה. מייאש.

לא סתם מניעת שינה היא מהעינויים הוותיקים והיותר אפקטיביים. אחרי כמה ימים כאלה העייפות הופכת לכאב בפני עצמו. אחרי כמה ימים כאלה אתה פשוט מאבד מגע. הכול מתרחק ואתה מרגיש כאילו אתה מסתובב עם חליפת חלל. שום דבר לא באמת מצחיק, רוב הדברים מטרידים ומיותרים, המציאות נראית שטוחה כמו הציורים האלה שאתה אמור לבהות בהם עד שיהפכו לתלת ממד - כן, אלה שאף פעם לא הופכים לתלת ממד ורק מרגיזים אותך. אתה נכנע. אחרי כמה זמן אתה מתחיל להזות מה שנקרא הזיות היפנגוגיות.

ב. איזה הזיות! דוגמית: הזיתי שמתי, שרפתי את גופתי והענקתי קפסולות קטנות עם אפרי לכל יקיריי. ואז המשכתי לראות כל מה שקורה דרך קפסולות האפר האלה. מישהו שם אותן על צוואר כלבו וראיתי את העולם מגובה של כלב; זו שמה על תליון בשרשרת ונסעה להודו, ואני איתה. וכך הלאה.

מאות אנשים, מאות חיים, הזיה שנמשכה ימים. החלק הכי מפחיד שבה היה שאחד מאותם יקירים פשוט שם את אפרי במגירה. מילים לא יוכלו לתאר את האימה שחשתי שם במגירה - החושך, הקור, הבדידות. אחרי כמה זמן ההוא פתח את המגירה, זרק פנימה מחוגה וטרק. המחוגה ואני התאהבנו התאהבות נואשת שרק מי שהיה תקוע שנים במגירה יוכל להבין. בחיי לא אהבתי ככה מחוגה ושום מחוגה לא אהבה אותי ככה.

לפעמים זה הרבה יותר טוב מלהיות ער, כי ערות ללא שינה היא בלתי נסבלת. אחרי כמה זמן אתה מתחיל לאבד מיומנויות בסיסיות. שמתי מלח בקפה, נכוויתי מטוסטר, התחלתי לאבד דברים. ואני אף פעם לא מאבד דברים - זו אחת התכונות הטובות היחידות שיש לי. ופתאום: איפה המפתח, איפה המשקפיים, איפה שמתי את הארנק. ואז, בלי שליטה, אתה נכנס שוב למעגל הכעס העצמי.

אידיוט!, אתה צועק על עצמך, חתיכת אפס חסר תועלת! ואז נעלב וחוזר חלילה. כל-כך הרבה צעקתי על עצמי לאחרונה. אז סליחה, דרור. קראתי שחוסר שינה גורם לך לאבד את האינטליגנציה הרגשית. זה נכון. קראתי שזה פוגע בקבלת ההחלטות. גם נכון. קראתי שזה יכול לגרום לתאונות. ואף זה מאוד נכון.

ג. באחד מאותם לילות, לא ברור איך בדיוק, דפקתי את המצח במשקוף דלת חדר הילדים ודיממתי כמו משוגע. האמת, שהיה בזה משהו נחמד כי יכולתי להרגיש לרגע כמו בסרט, אבל אחרי שהרגע עבר נשארו רק כאב ומבוכה.

את מצחי המשופשף נאלצתי לחבוש. לטובתי ייאמר שאת המבוכה ניצלתי לעבודה עצמית. עכשיו, דרור הישן (משחק מילים: השין גם קמוצה וגם צרויה) היה ממנף את הסיפור וטווה שלל סיפורי גבורה כדי להסביר את התחבושת: מקטטה בבאר דרך תקיפה משונה של להקת עורבים ועד למצנח שלא נפתח; אבל דרור הנוכחי והעייף פשוט אמר את האמת העלובה, חסרת התהילה, נטולת הזוהר. משקוף.

היה די מעניין לראות את האנשים נבוכים בשבילי. היו שאמרו: למה לא תמציא סיפור טוב יותר? תגיד שתקפו אותך שודדים. אנשים הם טובים בסך הכול, קשה להם לראות אותך פגיע. הם ישר חושבים על עצמם באותו מצב ונחרדים. שקר לנו, הם מביעים תחינה אילמת, הצל את עצמך ואותנו. אבל אני, כאמור, עייף מדי בשביל להעמיד פנים או להציל מישהו, כולל אותי. אני מתמודד, תתמודדו גם אתם.

ד. הדבר הכי גרוע, שעליו אני ממש מצטער, היה שיום אחד צרחתי על הילדים, מה זה צרחתי. האמת: באשמתם. הם השאירו צנצנת פתוחה של צבע גואש חום על השולחן וזו נפלה ומילאה את כל מה שהיה שם, כולל ניירות חשובים, בצבע. חשבתי שאני משתגע, ממש יכולתי להרגיש שמתפוצץ לי הראש. מסכנים, כמה צעקתי עליהם. היו בהלם. בחיים לא צעקתי ככה.

והקטע הוא שתוך כדי שאני צועק אני אומר לעצמי: תירגע אידיוט, מה אתה צועק כמו פסיכי, כל השכונה שומעת, ומה כבר קרה, תראה אותם איך הם מבוהלים. אבל פשוט לא יכולתי לעצור, נשלט לחלוטין בידי חמישה ימים ולילות של דמדומים ושנאה עצמית. תאמינו לי שזה לא היה מחזה נעים, עם התחבושת והכול.

כשאני חושב על זה, יותר משאני מצטער על עצם זה שצעקתי - הרי מי לא צועק פה ושם על ילדיו (ילדים זה דבר שיכול להיות מעצבן, ותאמינו לי שאם מישהו היה שופך צבע גואש חום על ניירות חשובים לכם, גם אתם לא הייתם מגיבים בחיוך) - אני מצטער על זה שראיתי את עצמי כאילו נסחף ממני בזרם אימתני ולא יכולתי לעשות דבר. במקום להתאמץ יותר, הוצאתי את זה עליהם.

מהם כבר ביקשתי סליחה. מה עם כל השאר?

ה. אז זהו. כשבאתי לערוך חשבון נפש לכבוד יום הכיפורים הבא עלינו, מצאתי לדאבוני שאין לי כל-כך על מה להצטער, בטח במישור האישי. מצפוני די נקי, חוץ מקצת אבק שהצטבר עליו בגלל חוסר שימוש. לא נראה לי שפגעתי באף אחד, בטח לא בכוונה תחילה כמו שידעתי לעשות. אם להיות כן, מרבית השנה האחרונה עברה עליי בלהיות דובון אכפת לי חיובי כזה שיושב במרפסת, חושב מחשבות טובות וצופה בחיוך בחיים העוברים למטה. זוועה.

זה מבאס לאללה, והופך להיות חשבון נפש משל עצמו. מה קרה לך, אני גוער בעצמי, נהיית הלו קיטי. הייתי אמור לספור קרקפות על חגורתי ולמנות בגאווה תגובות של שנאה. הייתי צריך לעצבן, להרגיז ולריב עם יותר אנשים, לשחות נגד זרם כלשהו, לירוק לבאר כלשהי. רק על זה ראוי לבקש מכולכם סליחה.

הלוואי שהייתי יכול להבטיח שאשתנה, אבל אפילו את זה איני יכול לעשות. הבעיה היא שמה שפעם היה בשבילי מקור לחדווה, הפך להיות שעמום נוראי. אני מסתכל על רוב המריבות המתנהלות סביבי וכמעט אין אף אחת שעושה חשק לקחת בה חלק. אני קורא את כל הדעות הנחרצות המובעות סביבי ונוכח שכבר אין לי מוטיבציה להביע איזו אחת נחרצת. כל הנחרצות הזאת יצאה לי מכל החריצים. כולם יודעים הכול על הכול בכל מקרה, אז מה הטעם? מישהו פעם שכנע מישהו? מישהו פעם השתכנע ממישהו?

אני חייב לישון.