השנה הייתה שנה נהדרת לקולנוע הישראלי, אומרים המבקרים ומסכים הקהל, וחלק ניכר מזה הוא בזכות המדינה, שהתקינה את חוק הקולנוע ותומכת ביצירה הישראלית הקולנועית לאורך שנים.
השנה הייתה גם שנה מצוינת לטלוויזיה הישראלית, והמדינה צריכה להתבייש. פרט למכון היצוא הישראלי, שמשקיע בשנים האחרונות מאמצים כבירים בקידומו של התוכן המקומי בפסטיבל מיפ - למשרד הכלכלה, משרד התיירות, משרד התקשורת, משרד החוץ, משרד התרבות או כל גוף אחר ששיווק ויצוא התוכן הישראלי לחו"ל אמור להיות בראש מעייניו - אין כל קשר לכך.
תעשיית התוכן הישראלית, שחלק ניכר ממנה אינו קשור גם בהון שמגיע מזכייניות הטלוויזיה, היא תעשייה משגשגת ומצליחה בעולם, בזכות האנשים שעומדים מאחוריה לבדם. היא נבנתה בעשר אצבעותיהם של היוצרים, המפיצים והיזמים בתחום, כשהמדינה - שהבטיחה שוב ושוב לסייע - לא עושה דבר כדי להעצים את ההישגים.
מדינות אחרות כמו ספרד, דרום קוריאה או סינגפור, הבינו את הפוטנציאל המסחרי, המיתוגי וההסברתי שיש בקידום התוכן המקומי שלהן בעולם, והשקיעו מאמצים כבירים כדי לקדם ולמשוך הפקות טלוויזיה.
ישראל חייבת לתת יד במאמץ ולבצע מהלכים דומים - למשוך הפקות בינלאומיות לפה באמצעות הקלות מס, השקעה בחממות תוכן בדומה למדען הראשי, ולהשקיע בהכשרה והכוונה של יוצרים לשיווק בינלאומי של יצירותיהם.
ישראל מפספסת פה הזדמנות - שעשויה לחלוף - לקחת חלק בהון היצירתי של אנשיה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
