ג'ון קרי המסולף

איש די פתטי שעוסק בתחום זר לו, מבחינה מנטלית ואינטלקטואלית

ג'ון קרי / צילום: רויטרס
ג'ון קרי / צילום: רויטרס

ג'ון קרי על עליית דאע"ש: "לא היה מנהיג שעמו נפגשתי באזור שלא העלה בפני בצורה ספונטנית את הצורך לנסות ולהשיג שלום בין ישראל והפלסטינים, משום שכאן טמונה הסיבה לגיוס, לזעם הרחוב ולסערת הרגשות כפי שהם חשים... אנשים צריכים להבין את הקשר הזה".

דוברת המדינה מרי הארף בתגובה לביקורת בישראל: "קרי לא עשה שום קישור בין ישראל ועליית דאעש. נקודה!".

חשיבותה של תגובה

מי שנוהג לקרוא טור זה, יודע שפעמים רבות אני מייחס יותר חשיבות לתגובות מאשר לדברים שעליהם מגיבים. הסיבה היא שאמירות נאמרות לעתים תחת לחץ, ללא מחשבה יתרה, לעיתים הן לא יותר מפליטת פה. אבל תגובות הן דברים שנשקלים ונמדדים לאורך ולרוחב, על ידי יותר משתי עיניים.

אפשר (בקושי) לסלוח לקרי על הדברים שאמר, משום שהם כה מופרכים, שקשה להאמין שהוא עצמו תומך בהם. אבל כאשר הוא משגר את הדוברת שלו כדי לומר לשר נפתלי בנט ש"כנראה לא קרא היטב את דבריו של קרי או שהוא החליט לסלף אותם" - את זה קשה מאוד לקבל, מכיוון שכאן יש סילוף מודע, והוא לא של בנט, שדווקא הפעם לא סילף ואמר דברי טעם: "מתברר שגם כשבריטי-מוסלמי עורף ראש של בריטי-נוצרי, תמיד יהיה מי שיאשים את היהודי".

אם קרי היה מסוגל להודות...

הייתה לנו לא מזמן פרשה דומה, אבל הפוכה. זה היה בינואר השנה. מי שפלט אז את השטויות היה יעלון שהתנפל על קרי: "הוא משיחי ואובססיבי... שייקח את פרס נובל וילך". אבל יעלון הבין מהר את טעותו, ומיהר להתנצל, מבלי לטעון שלא אמר את הדברים.

נראה שלאמריקאים הדבר הזה קשה, למרות התרבותיות הפוליטית שלהם. אם קרי היה מסוגל להודות שטעה, בלי אולי ואבל, בלי דוברים ודוברות, הוא היה יכול למנוע את הביקורת הנוכחית עליו, ואולי גם לעמעם קצת את ההרגשה שבראש מדיניות החוץ של המעצמה החזקה בעולם עומד אדם לא חכם. התגובה שלו רק העמיקה תחושה מלחיצה זו.

קשה לכעוס על קרי. מכל מקום, לי לקשה. הוא בעיני איש די פתטי שמונה לתפקיד שר החוץ ונאלץ לעסוק גם בתחום זר לו לחלוטין מבחינה מנטלית ואינטלקטואלית. אין זו לגמרי אשמתו שהוא נשמע ונראה פתטי כאשר הוא עושה זאת. לדעתי, זו יותר אחריותם של מי שמינו אותו וממשיכים לתחזק אותו בתפקידו.

הנזק הגדול

הכי גרוע בדברי קרי זה הנזק הממשי שהם גורמים. אם אני דאעש, אני אומר עכשיו לעצמי: "ואללה, זו הדרך. נגיד שאנחנו לוחמים למען פלסטין וכל העולם יהיה אתנו. במקום להפציץ אותנו, יספקו לנו מטוסים...".