יהלום קצת פחות אדום

לפני 27 שנה, ברחוב בלימה בירת פרו, הסופר המהולל מאריו וארגאס יוסה, חתן פרס נובל, נאחז התרגשות גדולה. המונים הצטופפו בהפגנה ספונטנית נגד הלאמת בנקים. לא בדיוק עניין שנהג להוציא המונים אל הרחובות, בייחוד באמריקה הלטינית. הרחוב הלטיני היה שייך לשמאל, לעתים קרובות לשמאל הרדיקלי. ההמונים נהגו להריע למי שהבטיחו להעניש את העשירים ("האוליגרכיה"), ולרדוף, לרדוף צדק לטובת "חסרי החולצות". אם אגב כך רודפי הצדק גם הבטיחו לשנוא את היאנקים מן הצפון, מה טוב. זו היתה נוסחה בדוקה לזכות באהדה. אגב, אלמנטים של הנוסחה הזו עבדו גם בימין.

וארגאס יוסה הגיע למסקנה, שהעולם התהפך על ראשו; שהפופוליזם משכבר הימים נמאס על אנשים מודרניים ופרמגטיים; שאפשר עכשיו לפנות אל ההמונים בשם השכל הישר; שאנשי עסקים וטכנוקרטים ירכיבו את הממשלות הבאות. ירכיבו אותן, ובלבד שבראש הפירמידה יתייצב איש רוח. כמותו, למשל.

וארגאס יוסה נמנה וגמר להתמודד על נשיאות פרו. הוא הפסיד לדמגוג ולפופוליסט, דווקא מן הימין, איש חסר מעצורים ומעוט עכבות, ששמו היה אלברטו פוחימורי (פוג'ימורי, ביפנית של הוריו). פוחימורי אמנם עשה שורה של רפורמות ברוח וארגאס יוסה, אבל גם הפר את החוק ואת החוקה, הפקיד סוכנים חשאיים על ממשלתו, ונמלט לבסוף ליפן.

לא רוצים "ניאו-ליברלים"

התבדו כמעט מעיקרן ציפיות וארגאס יוסה בשביל אמריקה הלטינית. לאסכולה הפרגמטית שלו יצאו מוניטין איומים. קראו לה "ניאו-ליברליזם", וייחסו אותה לקנוניה יאנקית, שניתן לה השם "הקונסנסוס של וושינגטון".

צירוף נסיבות הסמיך את כהונת הממשלות ה"ניאו-ליברליות" באמריקה הלטינית למשבר כלכלי עולמי. התמוטטות מחירי הנפט של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 קירבו את ונצואלה לפשיטת רגל. כאשר השמאל הרדיקלי חזר ותבע את רחובות קאראקאס, ממשלה סוציאל-דמוקרטית שיסתה בו את כוחות הבטחון. מאות נהרגו.

ב-1993 ניסה קולונל מטורזן לתפוס את השלטון בוונצואלה. הוא נכשל, והושלך לכלא. אבל אוגו צ'אווס נעשה גיבור לאומי. הבורגנות העצלה הרשתה לו להתמודד על הנשיאות באמצעים אלקטורליים (ממש כפי שהרשתה לאדולף היטלר). צ'אווס נבחר לנשיא ב-1998, והפוליטיקה של אמריקה הלטינית השתנתה.

בעקבות צ'אווס עלה שמאל רדיקלי לשלטון גם בבוליביה ובאקוואדור; ספק-שמאל, לא-ספק-פופוליסטי התבצר בארגנטינה, באמצעות בני הזוג קירצ'נר; שמאל דמוקרטי עלה לשלטון בצ'ילה, באורוגוואי ובפרגוואי; שמאל כלשהו הגיע לשלטון בפרו. שמאל רדיקלי מאוד חזר לשלטון בניקרגואה, באמריקה המרכזית; ופופוליסט ניסה להפקיע את השלטון בהונדורס השכנה. שמאל התקרב להפליא לנצח במקסיקו, אבל לא יצא לו.

קסמו של 'לולה'

גם בשעה שאמריקה הלטינית האדימה כמעט מכל עבר, שום אודם לא יכול להשתוות לזה של ברזיל. עם 200 מיליון בני אדם ויותר, עם שטח הגדול פי שניים מזה של כל האיחוד האירופי, עם הכלכלה השביעית בגודלה בעולם, ברזיל היא היהלום שבכתר.

ארבע שנים לאחר שצ'אווס פתח את השער, ברזיל נכנסה. ב-2002 היא בחרה סוציאליסט רדיקלי לנשיא. לא היה כדבר הזה בתולדות הדמוקרטיות. מעולם לא ראינו ציבור בוחרים כה גדול מצביע לטובת פניה כל כך חדה שמאלה (סליחה, הרוסים דווקא הצביעו בדצמבר 1917 לטובת שמאל רדיקלי, אבל הבולשביקים מיהרו לפזר את האסיפה הנבחרת בכידוניהם.).

איגנסיו דא סילבא, 'לולה', כבש את ברזיל בקסמו ובקסם הפוליטיקה שלו. בנשיאות הוא היה רדיקלי, אבל לא רדיקלי מדי. הוא גמר את ההלל על שכנו צ'אווס כמעט בכל הזדמנות ("הנשיא הטוב ביותר שהיה לוונצואלה"), אבל יצא מגדרו שלא לצאת מגדרו.

ברזיל הרבה יותר מורכבת ומסובכת מוונצואלה; קשה, וגם אין טעם, לכפות עליה תבנית מחשבה אחת. היא גם אינה שוחה באוקיאנוס של נפט. הנפט הוציא את צ'אווס משיווי משקלו, והעניק לו את הרושם הכוזב שאין צורך בשכל ישר, ואפשר להתעלם בזה אחר זה מכל הכללים, אפילו מחוקי הפיזיקה.

'לולה' עלה לשלטון לאחר שמונה שנים של ממשלת מרכז, שייצבה את הכלכלה, הדבירה את האינפלציה המזעזעת (בברזיל היא נמדדה באלפי אחוזים בשנות ה-80), איזנה את התשלומים ועוררה את אמון המשקיעים. מפלגת הפועלים של לולה יכלה אפוא להתנהג כמו מפלגה סוציאל-דמוקרטית אירופית עם קצת פלפל חריף, מפני שבאמריקה הלטינית הפערים בין עשירים לעניים תמיד מצריכים פלפל. אבל 'לולה' נמנע מלשבור את הכלים.

זיוו הקרין עליה

לולה, בניגוד לצ'אווס, ובניגוד לאבו מוראלס של בוליביה ולרפאל קוריאה של אקוואדור, לא ניסה לתקן את החוקה כדי לאפשר לעצמו כהונה שלישית. בסוף השניה הוא הטיל את אדרתו על ראש המטה שלו, דילמה רוסף, מהפכנית מרקסיסטית לשעבר שישבה לפנים בבית הכלא של רודנות צבאית. זיוו של לולה הקרין עליה. בתם של מהגרים מבולגריה נבחרה ב-2010, מפני שהברזיליאנים הניחו כי היא תייצג את תקופת הכהונה השלישית, הלא-מוכרזת, של לולה.

ארבע השנים של דילמה לא היו סיפור הצלחה. "הנס הכלכלי" של ברזיל סבל כמו כל נס אחר מן המשבר הכלכלי הבין לאומי. מפלגת הפועלים התחילה להתנהג כמו מפלגות רגילות, וגילויים מבעיתים של שחיתות הגיעו עד לשכת הנשיא, אם גם לא נגעו במישרים לרוסף. ההשקעות המסיביות בתשתית הגביע העולמי עלו לחלק ניכר של הברזיליאנים על העצבים, ומאות אלפי מוחים מילאו את הרחובות. נוסף על זה, אבוי, ברזיל הושפלה עד עפר במשחקי הגביע, ולרוסף לא עמדה נחמת השביעיה הגרמנית.

הבחירות של 2014 הפכו לדרמטיות במידה יוצאת דופן. שלושה מועמדים נאבקו על הנשיאות. זה במקום השלישי מת פתאום, והמועמדת להיות סגנו תפסה את מקומו. היא זינקה במהירות מסחררת למקום הראשון בסקרים, הרבה בזכות אישיותה - פעילה נועזת לטובת איכות הסביבה, שעלתה מאשפתות - אבל בעיקר בגלל האכזבה הגוברת ממפלגת הפועלים.

השלישית נעשתה ראשונה, הראשונה הפכה לשניה, השני נעשה שלישי. אז בא הסיבוב הראשון של הבחירות, בתחילת אוקטובר, והראשונה הגיעה שלישית, השניה הגיעה ראשונה, והשלישי הגיע שני. אכן, הברזיליאנים נהנו לשחק בפוליטיקה, ולדגדג את עצמם.

הסיבוב השני נעשה אפוא תחרות לא צפויה בין "העניים" ובין "העשירים". החלוקה הזו מקובלת מאוד על שמאל רדיקלי באמריקה הלטינית. צ'אווס ויורשיו קידשו מלחמה על "האוליגרכיה", זאת אומרת שלטון המעטים. כל מי שחלקו עליהם היו בהכרח "אוליגרכים", שרצו להחזיר את הגלגל אחורה.

48% אינם "אוליגרכיה"

הבחירות בברזיל יכלו אפוא לאשר שמאבק על השלטון מתנהל בין העניים ובין העשירים. במקצת, הן אמנם אישרו. רוסף התעשתה ברגע האחרון, בעיקר בזכות השתדלותו של לולה לטובתה, וגברה על מועמד "העשירים" בהפרש קטן. המובס, אאסיו נבס, היה המושל המצליח-מאוד של מדינת מינאס ז'ראייס, השניה בגודלה. דרום ברזיל הצביעה לטובתו (אם כי הוא הפסיד דווקא במדינתו; אגב גם רוסף הפסידה במדינתה). סאו פאולו, אבן השואבת של כלכלת ברזיל, תמכה בנבס ברוב עצום.

קצת קשה להגיד על מועמד שקיבל 48.4% של הקולות שהוא מייצג את "האוליגרכיה". בניגוד למאדורו הוונצואלי, רוסף אמנם לא העזה להגיד. אדרבא, נאום הנצחון שלה נשמע לא פעם כמו התנצלות, מעין סליחה-שניצחתי-אף-כי-אני-יודעת-שלא-הגיע-לי. היא אמרה במפורש שהיא מקווה להיות "נשיאה הרבה יותר טובה ממה שהייתי": ענווה לא שגרתית ביבשת של הגזמות רטוריות.

נצחונה הנחיל אכזבה גדולה לשוקי הכספים. המטבע הלאומי, הריאל, צנח; הבורסה רשמה ירידה גדולה; למשקיעים זרים לא ניתנו סיבות להתחרט על התרחקותם מברזיל.

רוסף ניצחה, מפני שמפלגתה הצליחה לסחוט את הטיפות האחרונות ממסעה המוצלח נגד העוני. ב-12 שנות שלטונה, 40 מיליון ברזיליאנים נחלצו לפחות מן ההגדרה הסטטיסטית של העוני, והתחילו את הטיפוס הארוך אל מעמד הביניים. האיפיונים האלה לא תמיד משכנעים את שומעיהם, אבל אין לנו ברירה אלא להשתמש בהם לצורך הקיצור והבהירות.

בעוד ארבע שנים, מפלגת הפועלים תהיה זקוקה לקצת יותר מזה. תעמוד לפניה הברירה הלא-נעימה בין דמגוגיה חברתית ובין מנות יתר של פרגמטיות ושל שכל ישר. אולי לא תמיד כדאי לנצח בבחירות, בייחוד לאחר 12 שנות שלטון. לפעמים מוטב למפלגת השלטון לעשות בדק בית באופוזיציה, לטובת עתידה.

כך או כך, 108 מיליון מצביעים ברזיליאנים, תוססים והפכפכים, לימדו את אמריקה הלטינית פרק מועיל בדמוקרטיה. הם גם הזכירו למעריצי Brics, הגוש חסר הצורה של "הכלכלות המגיחות", כי לא כל הדרכים מוליכות אל מדינת המשטרה הסינית, או אל משטר היחיד המושחת והאגרסיבי של ולדימיר פוטין. בתוך חצי שנה ראינו בחירות דמוקרטיות עצומות משתתפים בשלוש צלעות אחרות של Brics (הודו באפריל-מאי, דרום אפריקה במאי, ברזיל באוקטובר). הצלחה אינה מוכרחה להיות תוצאה של מחנק ושל צנזורה, אם כי צריך להודות שבחירות דמוקרטיות אינן מבטיחות אותה. לא תמיד.