דעה: בנק ישראל, די עם בצורת הדיבידנדים בבנקים

עד המשבר של 2008 הבנקים המערביים שמו דגש בעיקר על מקסום התשואה על ההון, תוך פיתוח מוצרים אשר הנגישו אשראי לכל מי שרצה. לעתים הם אף זכו לעידוד מהמערכת הפוליטית ומגופי הפיקוח, אשר בירכו על "הדמוקרטיזציה" של האשראי ככלי חברתי וכלכלי חשוב, אשר גורם לצמיחה מואצת ותורם לפיזור סיכונים.

באותה התקופה הפער בין מכפיל ההון של הבנקים הישראליים ומכפיל ההון של הבנקים המערביים היה גדול - אלו בחו"ל נסחרו בטווח של 1.6-1.8 על ההון לעומת 1-1.1 למקומיים. הבנקים הישראליים נתפסו כשמרנים, מיושנים ולא רווחים, ומניותיהם נסחרו בהתאם. לזכותו של בנק ישראל ייאמר, שהשמרנות המאפיינת אותו מנעה מישראל להתמכר לאשליה הנפוצה ש"הדמוקרטיזציה" של האשראי היא תרופת פלא ללא תופעות לוואי.

אחרי המשבר המשקיעים החלו לבחון מחדש את הגישה שלהם לגבי המערכת הבנקאית. הם הבינו שהשגת תשואה על ההון אינה חזות הכול, ובמיוחד כאשר זו כרוכה לא פעם בהגדלת סיכונים ועלייה ברמת המינוף. המשבר היווה הזדמנות עבור הבנקים הישראליים להצטיין.

החל מאמצע 2009 ועד 2011 הפער בין מכפילי ההון של הבנקים באירופה ובארה"ב לבין אלו בארץ הצטמצם באופן ניכר. עם פרוץ משבר החוב ביוון ב-2010, אשר התפשט במהרה למדינות פריפריאליות חלשות נוספות, הבנקים הישראליים אפילו נסחרו בפרמיה (במונחי מכפילי הון) לעומת מקביליהם באירופה. יתרון זה ניתן לזקוף לזכות היציבות בבנקים הישראליים, אשר באה לידי ביטוי בתשואה על ההון אשר אינה תנודתית כמו זו של הבנקים באירופה ובארה"ב.

עם זאת, מאז 2012 הפער בין מכפילי ההון של הבנקים הישראליים לבין מקביליהם במדינות המפותחות התרחב שוב. אחת הסיבות לתופעה זו היא הצניחה בתשואת הדיבידנדים בבנקים הישראליים.

אמנם בתחילת המשבר תשואת הדיבידנד בארה"ב ירדה בצורה חדה, אלא שבחלוף המשבר הפד האמריקאי התיר לבנקים לשוב ולחלק דיבידנדים, נדיבים יחסית, גם טרם הגעתם ליעד הסופי של דרישות ההון המוגברות של באזל 3. באירופה הבנק המרכזי כלל לא עצר חלוקת דיבידנדים.

המדיניות של בנק ישראל עמומה בהרבה מזו של הבנק המרכזי באירופה או הפד האמריקאי; אולם למעשה ניתן לראות שמאז שהוא אימץ את כללי באזל 3, הוא מנהיג פוליסה אשר דה-פקטו מגבילה מאוד את היכולת של הבנקים הישראליים לחלק דיבידנדים על אף דוחותיהם הטובים ובסיס ההון המספק. תשואת הדיבידנד של מדד הבנקים בתל אביב עומדת על כ-0.5% בלבד, לעומת קרוב ל-2% בארה"ב ומעל 3% באירופה (ראו גרף).

מוקשים מתחת לדוחות הטובים?

חשיבות חלוקת הדיבידנד קיבלה משנה תוקף במערכת הפיננסית לאחר המשבר. המשקיעים מבינים, שדוחות הבנקים מורכבים, ושהרווחיות האמיתית תלויה לא פעם באומדנים נכונים לגבי הפסדי אשראי צפויים; לכן הם נוטים לסמוך על "תעודת הכשרות" של הבנק המרכזי, אשר לו גישה יותר פרטנית ומדויקת לדוחות הבנקים אשר בפיקוחו.

לא פעם נשאלתי על ידי משקיעים זרים, מדוע בנק ישראל לא מתיר מדיניות נדיבה יותר של חלוקת דיבידנדים, אם אכן המערכת הבנקאית בישראל יציבה כפי שהיא מצטיירת. הם חוששים שמתחת לפני השטח, ועל אף הדוחות הטובים, מסתתרים מוקשים אשר לא ניתנים לזיהוי - וזו הסיבה שבנק ישראל מונע חלוקת דיבידנדים.

הבנקים המרכזיים בעולם המפותח מבינים, שבכלכלה המודרנית חשוב לאזן בין צורכי בעלי המניות לבין חיזוק המערכת. אנשים רגילים לחשוב, שהגידול בביקוש לאשראי הגיע בעקבות הצמיחה במשק. אולם המצב הוא הפוך.

בכלכלה המודרנית, המבוססת על Fiat Money (כסף שאינו מגובה בזהב), הצמיחה באשראי גוררת, בדרך כלל, גם צמיחה בכלכלה. כיום אנשים לוקחים אשראי כדי לקנות בית, רכב ואפילו מוצרי אלקטרוניקה. ברגע שברזי האשראי נסגרים, הכלכלה מצטמקת. הקדמת הצריכה, כלומר קנייה באשראי ובתשלומים, הפכה מזמן לנחלת הכלל.

כל עוד בעלי המניות והנהלות הבנקים יחששו שגופי הפיקוח יעמידו דרישות חדשות לחיזוק ההון, ויטילו מגבלות קשיחות מדי על חלוקת הדיבידנדים, הם ינקטו משנה זהירות בכל הקשור להגדלת תיק האשראי.

זמינות האשראי תגדל, מחיריו ירדו

לסיכום, גישה מקלה יותר לגבי הדיבידנדים יכולה להתברר כטובה לכל הנוגעים בדבר ובעיקר לציבור. הציבור עשוי ליהנות מכל העולמות. בתור בעלי המניות בבנקים, וכן דרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל בעיקר, הציבור ייהנה מתמחור מחדש במכפילי ההון של הבנקים, אשר נמוכים משמעותית מאשר בשווקים מפותחים אחרים, ואלו ישפיעו לטובה על החסכונות הפנסיוניים שלו. בד בבד, הנהלות הבנקים והדירקטוריונים ירגישו בטוחים לאמץ מדיניות של צמיחה מואצת בתיק האשראי, ללא חשש מגזירות תכופות מצד הרגולטור.

אבל חשוב מכך, הדבר יתורגם לזמינות רבה יותר של אשראי ולירידה במחיר האשראי לציבור, בעיקר בתחום העסקים הבינוניים והקטנים, אשר מהווים את הקטר של הכלכלה ומספקים את רוב מקומות התעסוקה במשק. זה עשוי לסייע לצמיחה כלכלית, אשר תפחית את החשש של הרגולטורים מפני הרעה ביציבות הבנקים בעקבות המיתון המתקרב.

לצערנו, בישראל אנו רגילים לחשוב רק במונחים של שחור ולבן. אם בעל המניות נהנה, זה אומר שהלקוח נפגע ושהרגולציה הפקירה אותו. ניסיון השנים האחרונות בארה"ב מלמד, כי יש מצבים של Win-Win, שבהם כולם יוצאים נשכרים.

השנה, לראשונה מאז משבר 2008, כלכלת ארה"ב הולכת לצמוח יותר מאשר ישראל. כציבור לקוחות, וגם כבעלי המניות של הבנקים, אנו משלמים מחיר בגין שמרנות היתר של בנק ישראל. שמרנות זו, שמאפיינת את בנק ישראל, הצילה אותנו מתחלואי המשבר של 2008, כאשר העולם התמכר לאשראי הזול ולעליית המינוף; אולם בעולם הפוסט-משברי שבו אנו חיים, עם סכנת דפלציה וירידה מתמשכת בביקוש, גישה שמרנית זו גובה להערכתי מחיר מכל אחד מאתנו - משקיעים וצרכנים כאחד.

הכותב הוא מנהל מחלקת המחקר בפסגות ברוקראז'. הגורמים בכתבה עשויים להשקיע בניירות ערך ו/או מכשירים, לרבות אלו שהוזכרו בה. האמור אינו מהווה ייעוץ או שיווק השקעות, המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם

 תשואת הדיבידנד של הבנקים, השוואה עולמית