כולנו אשמים

כשהיינו נערים, בבית הספר התיכון, לפני הרבה יותר שנים ממה שיש לנו חשק להודות, המורה להיסטוריה הייתה חוזרת ומבקשת דוגמאות ל"רשות שופטת", "מחוקקת" ו"מבצעת". התשובות מעולם לא הפתיעו אותה, אם כי הייתה סופקת כפיים למשמע הטעות הרווחת ביותר. "הרשות המבצעת", היינו חוזרים ומשיבים, "היא המשטרה".

גב' נעמן הייתה נוזפת בנו בחומרה מבודחת, או אולי לא-כל-כך מבודחת. חס וחלילה, היא הייתה אומרת. המשטרה היא הרשות המבצעת רק במדינות משטרה.

לא תמיד ירדנו אל סוף דעתה, ואין זה מן הנמנע שמאז חזרנו והנחלנו את אי-ההבנה לדורות הבאים. סוף-סוף, מה לך ביצועי יותר משלטון החוק, ומה לך שלטון החוק יותר מאשר נציגיו הנראים והמזוהים ביותר.

במרוצת השנים פגשתי שוטרים בכל מיני מקומות רחוקים, מן הבאריוס של אמריקה המרכזית עד הרי הקווקאז ועד נהרות הודו. הם תמיד עוררו רגשות מעורבים. לא בטוח שכללי גב' נעמן על הגדרת הרשויות היו נהירים להם. בעיני עצמם, גם בעיני זולתם, הם אמנם ייצגו את הרשות המבצעת, לא תמיד בעודף של ניואנסים.

אני חושב שאין זו הפרזה לטעון כי מחוץ לדמוקרטיות המערביות, משטרה מזוהה עם קפריזה, עם שרירות לב, עם שחיתות, לא פעם עם רשעות ועם אכזריות. נוכחותה בקרנות רחוב היא לא תמיד מקור של ביטחון. המגע והמשא עם הרשויות מתנהלים לעתים קרובות באמצעות שוטרי מקוף, שחיזוק שלטון החוק אינו עומד בראש סדר עדיפויותיהם. בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, נשמעת לא פעם הטענה שהכפלת שכרם של שוטרים הייתה פותרת את רוב הבעיות. אולי.

גם כך, גם על גבול העוני, יש הרבה דוגמאות של שוטרים הירואיים, המיטיבים לשרת את סביבתם. מוטב להיזהר בכל הכללה. אף על פי כן, ברור למדי שיחסי המשטרה והחברה עומדים במשבר קבוע, והמשבר חמור במיוחד במקום שבו החיכוך גדול במיוחד: בסביבה עירונית צפופה, בשכונות עוני, באזורים המיושבים במיעוטים (גזעיים, דתיים, אתניים).

צירוף מעניין של נסיבות מסמיך משברי משטרה-חברה באמריקה, בחלקים של אירופה, בישראל, וכאן בהודו. הרקע שונה בכל מקום. בארצות הברית הוא נוגע בעצבים הרגישים ביותר של החברה, היחסים בין שחורים ללבנים, או בין שחורים לכל השאר. בישראל ובהודו הוא נוגע, בין השאר, ביחסים בין מיעוט מוסלמי לרוב לא-מוסלמי. גם כאן, גם שם, המשטרה מואשמת שהיא ששה קצת יותר מדי ללחוץ על ההדק, כאשר שחור, או מוסלמי, עומדים על הכוונת.

"יש לי אקדח, יש לי אקדח"

ביסוד התסיסה בארצות הברית בשבועות האלה עומדת התחושה, שמחירם של חיי שחורים הוזל מאוד במערכת המשפט האמריקאית. פעמיים בתוך חודש אחד, חבר מושבעים סירב להעמיד לדין שוטר, שהרג שחור. במקרה אחד, הקורבן היה עבריין שהתגרה בשוטר לאחר שוד בחנות מכולת; במקרה השני, הקורבן היה חשוד שמכר סיגריות בודדות ("loosies"), ללא מס, ובמהלך מעצרו שני שוטרים חנקו אותו למוות.

אין בתלונות שום חדש. בדיקה מהירה מניבה ידיעה עיתונאית מ-16 באפריל 1999: שרת המשפטים של ארצות הברית מודיעה בזה על צעדים חדשים "להרתיע ולהעניש מעשים של ברוטליות ושל נטאי גזעי מצד שוטרים". התירוץ: הריגת מהגר אפריקאי בניו יורק ושימוש בנשק חם נגד חשודים שחורים בוושינגטון. או, 14 בנובמבר 2007: שחור בן 18 נורה ונהרג מ-20 קליעי שוטרים, לאחר שהניף לעומתם מברשת, וקרא, "יש לי אקדח, יש לי אקדח". שחורים הפגינו אז ברחובות ברוקלין, ניו יורק, והסיסמאות לא היו שונות בהרבה. האם המשטרה אשמה? או אולי השאלה בכלל אינה שאלת האשמה, אלא שאלת הכלים?

בעקבות הריגת מייקל בראון בעיר קטנה במדינת מיזורי בחודש אוגוסט, נמתחה ביקורת על המיליטריזציה של המשטרה. כמובן, משטרות באמריקה הן אוטונומיות. הן כפופות לראש העיר, לא למשרד פדרלי רחוק. אבל היוזמה לצייד אותן בנשק כבד יצאה מן הממשלה הפדרלית. המשטרה נראית כמו צבא והצבא נראה כמו משטרה. אולי זאת הבעיה, או בכל אופן אחת הבעיות.

בין קשמיר לעזה

בישראל ובהודו השאלות מתרחבות הרבה מעבר לשיטור אזרחי, והן מכילות את כל כוחות הביטחון. בחודש שעבר נפל דבר בהודו: חמישה חיילים של צבא הודו נידונו למאסר עולם על הריגת אזרחים מוסלמיים בחבל המריבה קשמיר לפני חמש שנים.

זה היה מקרה קיצוני, רצח לצורך תגמול (הנרצחים הוצגו כמסתננים מעבר לגבול). אבל זו הייתה הפעם הראשונה שעונשים כאלה הושתו על חיילים סדירים בגין יחסם לאוכלוסייה המקומית. בקשמיר מתנהלת מלחמה על אש קטנה זה שנים. קיצונים מוסלמיים, בתמיכה גלויה או סמויה של פקיסטן, חוצים את הגבול, ותוקפים צבא ומשטרה. רק בסוף השבוע שעבר נהרגו 11 חיילים ושוטרים.

הרבה מאוד ישראלים חרקו השבוע שיניים למשמע ההודעה, שהפרקליט הצבאי הראשי החליט לפתוח הליכים נגד 13 חיילים, המואשמים שהפרו פקודה וחוק, ופגעו באזרחים במרוצת המלחמה האחרונה בעזה. נדודים אקראיים במסדרונות האינטרנט מגלים את המצוקה המוסרית והאינטלקטואלית של הרבה מאוד ישראלים. בעיניהם, דקדקנות משפטנית היא קודם כול ביטוי של התחסדות; ושנית, היא (בלשונה של מגיבה אחת באתר וואלה), "גול עצמי".

הדגל הלבן, הדגל השחור

אכן, אלה הסבורים שטייסי חיל האוויר הם רוצחי-המונים, ואלה הרוצים "למגר את משטר הפריבילגיות היהודי" (מי אמר למי ומתי), פטורים בהחלט מהסתייגויות כאלה. אבל מי שהאמת נהירה להם קצת פחות צריכים להודות בקושי.

האומנם המדינה יכולה לשלוח נערים צעירים אל שדה הקרב, להטיל עליהם את מלוא הכובד של ציות לחוק הבין-לאומי, ולהעניש אותם בהיעדר ציות? האומנם צריך לעמוד לדין רק זה ש"ירה בנושא הדגל הלבן"? אולי מוטב לחקור ולהעמיד לדין את מי ששלח אותו?

המשפט הישראלי קבע, כי יש פקודות שעליהן מתנוסס "דגל שחור", והן מחייבות סירוב. אכן, יש. אבל מי יניף את הדגל ואיך ומתי?

שוטרים וחיילים צריכים חינוך. זה ברור בהחלט. אבל כשהם נשלחים אל הרחוב, או אל שדה הקרב, אי אפשר לכוון אותם בשלט רחוק. כשהם יורים שלא כדין, כולנו אשמים.