חוכמת הפירורים

א. אין ספק שהמילה הנכונה של הבחירות הבאות עלינו לטובה היא "גושים". כולם, מריבלין עד ביילין, כולל כל מי שמאחוריהם, לפניהם ומצדדיהם, חוזרים כמו תוכים על המילה גושים. המהדרין מוסיפים: גושים גדולים. והמהדרין שבמהדרין דורשים שני גושים גדולים. מילת הקסם של הבחירות הקודמות, "מרכז", הלכה בדרך כל המילים ומקום קבורתה לא נודע. אומרים שהיא טמונה לצד המילה "שאפה" או "חברתי". גושים זה השחור החדש, תרופת הפלא לכל תחלואי הפוליטיקה הישראלית. אם ניקח אותה פעמיים ביום בין שיהוק לפיהוק, נגיע אל המנוחה והנחלה, או בפוליטית: ל"משילות". והעיתונות כבר מלאה בלחשושים ובגישושים לקראת גיבושי הגושים, והח"כים מתגוששים והפרשנים נרגשים - גושים! גושים!

אז כשכולם רוצים גושים, אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיות בעד ההפך: אני בעד פירורים. תנו לי להסביר לכם למה.

ב. קשה להכחיש שיש סוג של היגיון בשאיפה לגושים, אבל מה שקשה הרבה יותר להכחיש זה שההיגיון כבר מזמן לא גר פה. למעשה, הוא לא גר פה מעולם. הוא כמו ציפור נודדת, עובר בשמי ארצנו פעם בשנה בדרכו למקום אחר, לפעמים נוחת לכמה זמן, אבל תמיד ממשיך הלאה. הדרישה מהציבור הישראלי או מעסקניו לנהוג בהיגיון אינה הגיונית.

הסיבה העיקרית שלי היא שאין מה לעשות, חברות וחברים, אנחנו לא עם של גושים. מנטליות הגוש זרה לנו. גם אם רב המשותף, תמיד נחפש את המפריד. המפריד הוא המשותף שלנו. ההתפצלות וההיפרדות הן סימן ההיכר שלנו. אנחנו לא מצליחים להסכים כמעט על כלום. אפילו על זה שאנחנו לא מצליחים להסכים אנחנו לא מצליחים להסכים. יעידו על כך אלפי הוויכוחים המרים - שככל שהם מתנהלים בין אנשים קרובים אידיאולוגית, כך הם יותר מרים - אבל יותר מכול תעיד על כך השאיפה התמידית, והמקסימה למדי, לראות בעצמנו עם אחד. האחדות היא קו האופק שלעולם לא נגיע אליו. הדוגמאות רבות מגרגירי החול שעל שפת הים.

אפילו כשמתרחש איחוד, כמו למשל האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו בבחירות האחרונות, או המה-שזה-לא-היה שגיבש אהוד ברק ב-99', מתברר שלאיחוד הפוליטי בישראל יש תכונה מרתקת של סינרגיה הפוכה. 2 ועוד 2 שווים פתאום ל-3, במקרה הטוב. וזה לא רק בשנים האחרונות: כבר חמישים שנה פלוס מינוס שיצירת גושים פוליטיים - ויהיו הכי הגיוניים ומתבקשים - לא ממש מוכיחה את עצמה בקלפי. וכמובן שרגע האיחוד הוא גם הרגע שבו נזרעים זרעי הפילוג. הקואליציה האחרונה הוכיחה זאת, הבית היהודי מוכיח זאת, הליכוד מוכיח זאת, מפלגת העבודה רשמה על זה פטנט.

אז אני שואל שאלה פשוטה: אם זה שבור - יותר נכון מרוסק לרסיסים - למה להמשיך ולנסות לתקן את זה? בעצם, אני שואל שאלה אחרת, הרבה יותר פשוטה: אולי זה לא שבור? אולי ככה זה צריך להיות? אנחנו לא טיפוסים של גוש, אנחנו טיפוסים של פירורים. הבדיחה הנושנה על היהודי שמגיע לאי בודד ובונה שני בתי כנסת היא בכלל לא בדיחה, היא קו אופי בסיסי. גם אם ניצור גוש פה וגוש שם, זה לא יסתיר את הר הפירורים שהוא אנחנו.

אומרים לי שאין הרבה הבדל אידיאולוגי בין גלעד ארדן לאיילת שקד או בין יצחק הרצוג לציפי לבני. אולי, אבל מה זה חשוב, בינינו. יש לכם קווים משותפים אידיאולוגית? שיגעון, תצביעו אותו הדבר בנושאים אידיאולוגים. מה בין זה לבין ריצה משותפת? אז מה אם זהבה גלאון ודב חנין מסכימים על שלושה מכל חמישה נושאים? למה זה אומר שהם צריכים לשלב ידיים ורשימות? מה, כי זה יעשה חיים קלים לסוקרים?

ג. אחד הטיעונים הבולטים של פרקליטי תיאוריית הגוש הוא שמה שמונע את היווצרות הגושים זה האגו של הפוליטיקאים. הם מדברים על אגו כאילו שזה משהו חיצוני, מין מטאוריט שנפל לפתע פתאום מהשמיים והחריב את הדינוזאורים. איזו שטות. אגו הוא מרכיב בסיסי בנפש האדם, כל אדם. להציג את האגו כמכשול בפני האידיאולוגיה זה לא להבין כלום בשום דבר, בטח לא באנשים. אידיאולוגיה זה דבר חשוב מאוד, אין ספק, גם לי עצמי יש אחת (לא זוכר איפה שמתי אותה), אבל האידיאולוגיה, יפה ככל שתהיה, היא לא יותר מאבקת סוכר על סופגניית האגו.

ואם כל זה נוגע לאדם באשר הוא אדם, לפוליטיקאי זה נוגע שבעתיים. אני לא אומר שאין להם אידיאולוגיה, חלילה. לכל אחד יש אידיאולוגיה כמו שלכל אחד יש פופיק. אני רק אומר שבסוף יום העבודה האדם תולה את האידיאולוגיה על קולב, שלא תתקמט, אבל עם האגו הוא הולך לישון ועם האגו הוא קם.

ולא פחות חשוב: האגו של הפוליטיקאי, בנושא הזה, לא שונה מהאגו של הבוחר. אנחנו, הבוחרים, דחפנו ואימצנו את תיאוריית הפירורים לא פחות מהם. בדיוק כמוהם גם אנחנו מפונקים ואניני טעם בבחירה שלנו לכנסת. פוליטיקת הבוטיק שהשתלטה על ישראל אינה רק אשמת הפוליטיקאים (אם מדובר בכלל באשמה) אלא גם, ואולי בעיקר, אחריותנו. ככה אנחנו אוהבים את זה.

ד. ובאשר למשילות: האמת שאף פעם לא הבנתי את העניין הזה ואת הקשר שלו לתיאוריית הגושים. הקשר שאנשים מנסים לעשות הוא אמנם אינטואיטיבי - הדעת מקבלת את הטענה שממשלה של שתי מפלגות תהיה יציבה יותר מממשלה של חמש מפלגות - אבל בעיניי זה שטויות.

בעיית המשילות (שונא את המילה הזו) היא לא בעיה של הרכב הקואליציה וגם לא סוגיה חוקתית או של גובה אחוז החסימה. קואליציה של שבע סיעות יכולה להיות יציבה הרבה יותר מקואליציה של סיעה אחת, אבל רק בישראל דמיונית. הבעיה, אם זו בכלל בעיה, היא הרבה יותר בסיסית: אלה האנשים והמנטליות והאגו וכל מה שהוזכר לעיל, כולל פרנויה. כאילו שבשנים הראשונות של המדינה, כשמפא"י שלטה, לא חתרו פה כולם אחד תחת השני. באיזו מפלגה, ותהא הקטנה והאידיאולוגית ביותר, לא חותר מספר 2 תחת מספר 1?

משילות היא לא בעיה טכנית, היא עניין מהותי. יש לנו קטע עם מרות. גם אם אנחנו רוצים מנהיג חזק, הרי שנעשה הכול כדי להחליש אותו. גם זה קו אופי בסיסי שלנו. אנחנו הצייתנים הכי מרדניים שיש והמרדנים הכי צייתניים. ובעיניי טוב שכך. ואם לא טוב, אז לכל הפחות מבדר.

ה. בשלב הזה אולי אתם שואלים מה אני מציע. ובכן, בהמשך להצעתי משבוע שעבר לעריכת בחירות כל שנה, גם כאן אני מציע בדיוק את הכיוון ההפוך מזה שכולם הולכים אליו. בואו נוריד את אחוז החסימה לרצפה, נאפשר להרבה יותר מפלגות להיכנס. בכנסת היוצאת היו 13 סיעות? הלוואי שבכנסת הבאה תהיינה 30. מאיפה אתם יודעים שהממשלה תהיה פחות יציבה? אולי היא תהיה יציבה פי כמה? אומרים שסיעות קטנות הן סחטניות, אבל זה בולשיט. הרי כל אחד קורא "סחיטה" לאינטרסים של הצד השני וככל שהסיעה גדולה יותר (ולעדות: הבית היהודי וישראל ביתנו), כך כוח "הסחטנות" שלה עולה.

המתמטיקה הזו יכולה ואולי אף צריכה לעבוד הפוך לחלוטין. ככל שהסיעה קטנה יותר, כך כוח הסחיטה שלה חלש יותר והאינטרס שלה להישאר בקואליציה חזק יותר - הרי אם תפרוש, לא תפיל את הממשלה ותחליף יימצא לה במהרה. היא תרצה להישאר ולהתנהג יפה. אז אולי המשילות הזו שכולם מייחלים לה רק תתחזק במקרה של ריבוי סיעות? אולי בתרחיש שבו לכל אחד יש יותר מה להפסיד כולנו נרוויח יותר? למה ללכת נגד כיוון הישראליות ולא איתה? למה להמשיך ולנסות לגבש גושים מזויפים מפירורים אותנטיים?

די לגושים! יחי הפירורים!

 דרור פויר