ביקורת מוזיקה: הזמרת ניקי מינאז' היא יותר מסתם פרובוקציה

היא כבר אחראית לסקנדל השנה בפופ, עם השיר ובמיוחד הקליפ "אנקונדה". אבל האלבום השלישי של ניקי מינאז' שונה ברובו מרוח הלהיט הגדול שיצא מתוכו , ושהפך את 2014 ל"שנת התחת" בפופ. בעוד "אנקונדה" דגם להיט אגנים ישן של 'סר מיקס א לוט', וכולו הצדעה מלאת הומור וגאווה לאחוריים, הרי שהאלבום השלם, ברובו, אפל ואינטימי יותר. זהו אלבום ההכתרה של מינאז' (32) לא רק כראפרית הבולטת בתרבות הפופ מאז מיסי אליוט, אלא כבדרנית שערורייתית- לכאורה, אבל גם כזו שהפכה תוך חמש שנים לשם מוכר בכל בית אמריקאי.

ביונסה באה לשיר

כיאה לאלבום הכתרה, אצולת המוזיקה השחורה התייצבה לטקס. מינאז' עצמה היא מלכת ההתארחויות אצל אחרים, אז כאן ביונסה מחזירה לה מחווה על הביקור. ואגב, שם האלבום, לדברי מינאז', מהדהד ל"בלופרינט" הקלאסי של בעלה של ביונסה, ג'יי.זי. גם ל'יל ווין ודרייק הגיעו לשני שירים, אחד שבו נמצא גם כריס בראון (עם עוד סקנדל קטן באסתטיקה הנאצית בקליפ שלו) ושני, טוב ממנו, שמופיע רק במהדורת הבונוס.

ואלו רק האורחים הכי בולטים באלבום, שנפתח בשיר אוטוביוגרפי, בדיבור על פרידה ממי שהיה בן זוגה ב-14 השנים האחרונות. משהו בנימה השלטת המהורהרת, החושנית ומלנכולית בו זמנית, מזכיר קצת את האלבום שהוציאה ביונסה לפני שנה, אבל גם הקטעים הקצביים יחסית, כמו Four Door Aventador ו-Trini Dem Girls, שהוא מעין מחווה למוזיקה הלטינית של טרינידד וטובגו, שם נולדה, לא פחות מוצלחים מההיפ-הופ האלקטרוני המתון יותר.

"אנקונדה" וגם רצועה בשם "הלילה עוד צעיר" נשמעים חריגים ומזכירים יותר את אלבומה הקודם של מינאז', בו הואשמה בזניחת שורשיה בהיפ-הופ לטובת קפיצה על עגלת הדאנס-פופ המסחרי, שכבש וקטל את אמריקה. מסתבר שכאן היא מצליחה ליהנות מכל העולמות: גם לשמר נוכחות בולטת, מכל בחינה שהיא, במצעדים ובתקשורת ההמונים, וגם להוכיח שהיא מעל הכול מוזיקאית מעולה. למשל ב-Want Some More, שכולל מפגן של אקרובטיקה קולית.

זמן הבשלה

בשנתיים שחלפו מאז אלבומה השני מינאז' שפטה באמריקן איידול האמריקני, השיקה בושם וליין בגדים, וגם תפקיד משחק ראשון בקולנוע. מי שפרצה מחוגי ההיפ-הופ אל לב הפופ האמריקאי, עם יכולות הבעה ודמיון והמצאת שלל דמויות - הן במראה והן בתמלילים שלה - מתאמצת בעיקר להציג הפעם את העולם הפנימי והאינטימי של אוניקה טניה מאראז', זה שמה מלידה.

זה כמעט שלב קבוע בקריירה של כל כוכב פופ שחש צורך להבשיל, להתרחב, ולגוון את מנעד היכולות והקהלים שלו. וזה מרתק במיוחד אצלה, משום שמינאז' עשתה קריירה בעיקר מיכולות הזיקית שלה, ללבוש ולפשוט צבעים וצורות. כך שבמקרה שלה החידוש נובע לא מפרישה לרוחב, אלא, לכאורה, מהעמקה ומדביקות בהבעה קצת יותר אישית. מינאז' עתירת הלהיטים עדיין לא מוכרת שירים וכרטיסים בסדר הגודל של קייתי פרי או ריהאנה או טיילר סוויפט, וגם לא ביונסה, אבל בהחלט מתיישבת פה על כס מלכות משלה. והיא ראויה לו.

* ציון: 7

 המספרים של ניקי מינאז'

בחזרה לסול: ד'אנג'לו - "משיח שחור"

קאמבק מתוזמן היטב, על רקע המהומות הבין-גזעיות בארה"ב

בדרך-כלל שתיקות כה ארוכות וחריגות בין אלבומים מאפיינות להקות, ולא אמנים סולנים. זה קרה למשל ל'טירז פור פירז', ל'סטון רוזס או 'גאנז אנד רוזס. אבל ד'אנג'לו חיכה 14 שנה מאז הקלאסיקה שלו "וודו", וייתכן שהיה מחכה עוד, אלמלא המהומות האחרונות בארה"ב על רקע בין-גזעי, שעודדו אותו לשחרר כבר את "משיח שחור". הוא טורח להדגיש שהכותרת אינה מסמנת אותו ככזה, אלא קוראת לכל אדם ליטול חלק בשחרור החברתי. ואצלו צריך לקוות שהאלבום מסמן גם שחרור וגאולה פרטיים.

אחרי שהיה לאחד הקולות המובילים בגל "הסול החדש" בשלהי שנות ה-90, וקצת בדומה למה שקרה ללורין היל, ד'אנג'לו כנראה התמודד רע עם ההצלחה המסחררת ועם התהילה. הוא הדרדר לשרשרת משברים אישיים, כולל התמכרויות לאלכוהול ולקוקאין, חזר לבמה רק לפני שנתיים, וחרושת השמועות סביב אלבומו המיוחל הפכה בפני עצמה למשקולת נוספת על צווארו. למרבה השמחה, ולהבדיל ממה שקרה באלבומים שוברי השתיקות של הלהקות הנ"ל, יש כאן שפע של חומר טוב להתעמק בו.

ד'אנג'לו נשאר מוזיקאי ענק, גם אם, לטעמי, הצל העצום שפרינס מטיל עליו רק הולך ומגביה עם השנים. בכמה רצועות הפלסט המעולה שלו וכל הגישה המוזיקלית נשמעות כמו קאמבק של פרינס ולא של ד'אנג'לו. הסתייגות נוספת היא שלא בטוח עד כמה האלבום כולו כתוב באותה רמה מעולה בה הוא מבוצע. אבל הוא אכן מוגש לעילא. מזמן לא נתקלתי בכמות כזו של גרובים מגוונים ומשכרים באכסניה טרייה אחת.

כמעט בכל השירים יש תפקידי באס מופלאים ובלתי נשכחים, וחלקם זכירים וממכרים יותר מהשירים עצמם. ולא שאין שירים מצוינים: "1,000 מיתות " ו"שוגה דדי" ו"אבגוד בליבי" ו"בחזרה לעתיד חלק שתיים" לא יוכלו שלא להסעיר שוחרי מוזיקה שחורה. אבל השיר שהכי תופס בהאזנה ראשונה הוא גם זה שכנראה ייחרת הכי עמוק מכאן ואל הנצח: Really Love מתחיל עם אישה דוברת ספרדית וגיטרת פלמנקו ומתפתח לבלדת אהבה עם קצב מתון, עוד תפקיד באס מעלף, ועיבוד עשיר ומשגע.

אם היו חתומים על השיר הזה סטינג או אריק קלפטון, הוא היה הופך תוך יום לשיר הלועזי הכי מושמע ברדיו הישראלי. במעמדו של ד'אנג'לו, אמן סול חדשני, שהיצירה שלו מתפרסת על כל המנעד שבין הגא'ז והבלוז לראפ, עם השפעות עממיות וקלאסיות, Really Love עלול להישאר יהלום חבוי, וחבל. אמרו את זה על ד'אנג'לו כבר לפני 20 שנה כשיצא אלבום הבכורה שלו, וזה נותר תקף לחלוטין: הוא אמן שאינו נושא את שם גיבוריו לשווא. קרטיס מייפילד, סם קוק, מארווין גיי, פרינס: מי שקולותיהם חקוקים עמוק בפסקול חייהם יאמצו אותו אל ליבם.

* ציון: 8