בשידור חוזר

"מהדורת רביעי" של התוכנית "הכול הולך" היא עבודה בעיניים

"הכול הולך - מהדורת רביעי", יום ד' 22:45, ערוץ 2 רשת

בערב שישי, כך נדמה, באמת הכול הולך: אחרי שהרגילו אותנו במשך שנים לעליבות נוסח "כלוב הזהב" למשל או לסתמיות המשוחקת היטב של "סברי מרנן", כמעט שבא לי לנשק את דביר בנדק - לא בגלל שבגרסתו החדשה הוא רזה וחטוב, אלא בזכות העובדה שהוא לא שולף מאחורי הקלעים את יהורם גאון, רותם אבוהב וסנדרה שדה (עם כל הכבוד כמובן) ומנסה להצחיק.

אלא שבאמצע השבוע יש לי פחות סבלנות לטלוויזיה שמשטה בי, ו"מהדורת רביעי" של "הכול הולך" היא עבודה בעיניים: אין בה תכנים חדשים, אלא "מבחר" מהתוכנית ששודרה בשישי בתוספת קדימון לזו שתשודר בשישי הקרוב. ממש "העתק-הדבק" בגרסה הטלוויזיונית.

כבר התרגלנו לתוכניות שמטרתן לשרת תוכניות אחרות, אבל מול התוכנית הזאת שכולה עריכת וידיאו, אפילו המסע של רומי וקורל (אקס "המרוץ למיליון") בתאילנד נראה כמו סוגה עילית.

כנראה שתחת הרגולטור (שעסוק מדי בלענות למוות את ערוץ 10), באמת "הכול הולך".

* ציון: 4

האב, הבן ורוח הכריסמס

תעודה נוצרית, יום ד' מ-21:00, ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק

יכול להיות שזה רק אני, אבל כמדומני שחגי הנוצרים השנה לוו בפרץ קל של התעוררות דתית לנוכח החזית מול העולם המוסלמי. אם עבור חלקם היה לעץ האשוח של חג המולד משמעות סמלית בלבד - כמו יהודי-חילוני שמדליק נרות בחנוכה ומזמר "מעוז צור" בלי לרדת לדקויות של הטקסט הארמי, הרי שהשנה יש כאן גם איזו כוונה. לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש בוודאי כוונה ללמד את צופיו מעט יותר על הנצרות.

אני מודה שיש לי בעיה עם תוכניות תעודה שמובאות לצופים בניחוח אמוני, ובכל זאת, הנושא מעניין: "היעלמות ישו" הוא סרט שבוחן איך נוצר המיתוס סביב היעלמו של ישו לאחר מותו.

מיד אחריו יגיע הסרט המעניין של הערב: "חזון אחרית הימים" - האם אנחנו באמת חיים בתקופה אסונית שמקרבת אותנו לסערה שלפני השקט האלוהי? כמעט כל מדד מעיד שלא: אנחנו אלימים פחות ומאושרים יותר, אבל זה לא מפריע לכמה שרוטים - אם יורשה לי - להאמין באמונה שלמה שכל שריפה או צונאמי הם בסך-הכול "חבלי משיח".

למי שמתעקש לראות את סנטה קלאוס גולש דרך הארובה ומנסה להישאר ער, מחכים הטמפלרים: הסרט "אבירי הטמפלרים - לוחמי האלוהים" מתעד את עלייתו של המסדר החשאי והמפורסם ששבה את דמיונם של לא מעט יוצרים לאורך ההיסטור יה (הדוגמה הרלוונטית ביותר לתקופתנו היא כמובן "צופן דה וינצ'י" של דן בראון - בהנחה שמתחם "שרונה" לא נכלל ברשימה).