אתמול החל "גלובס" לדרג את 10 פסקי הדין הבולטים של בית המשפט העליון מהשנה החולפת, שלא על-פי מידת חשיבותם המשפטית דווקא, ושלא בהתאם לחדשנותן של ההלכות שנוסדו במסגרתם, אלא על-פי מידת חשיבותם של פסקי הדין לאזרח הקטן. ליתר דיוק, על-פי מידת חשיבותם לאדם הפשוט. שהרי כאמור, גם העובדים הזרים, אפילו המסתננים המתגוררים בישראל, הם בני אדם, שפסקי הדין עסקו בזכויותיהם, הגם שאינם אזרחי המדינה.
אתמול "צעדנו" מהמקום העשירי ועד המקום השישי. ועתה לחמשת העליונים הנבחרים של השנה - מקומות 1-5:
5. על עורך דין להזהיר את לקוחו מנטילת סיכון
בספטמבר יצא תחת ידי בית המשפט העליון פסק דין בערעורה של חברה, לקוחה של משרד עורכי הדין הגדול במדינה - גולדפרב, לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות' - אשר תבעה פיצויים מן המשרד בטענה לרשלנות מקצועית. לטענתה, היה על המשרד להזהיר אותה, ביתר נחרצות, בדבר הסיכונים שהיו כרוכים בדרך הפעולה בה נקטה. התביעה והערעור, יש לציין, נדחו.
בפסק הדין קבע השופט סלים ג'ובראן (בהסכמת השופטים יצחק עמית ונעם סולברג) כי במקרים, שבהם רצון הלקוח מנוגד לייעוצו של עורך הדין, נדרש עורך הדין להזהיר את לקוחו ולהסביר לו את מכלול הסיכויים והסיכונים שבבחירתו.
חובה זו היא למעשה חובת אזהרה, הנובעת מחובת הזהירות של עורך הדין. כדי להגיע למסקנה לגבי היקף חובת האזהרה הדרוש, נדרשת בחינה של מספר אמות-מידה ביחסים שבין עורך הדין ללקוחו ובאופייה של ההחלטה, העומדת לבחינה.
3 אמות-המידה המרכזיות הן: מיהות הלקוח ומידת מעורבותו, תוחלת הסיכון הנלקח ומורכבות הסוגייה הנדונה. ככל שהנושא קרוב יותר לליבת המומחיות של הלקוח וככל שמעורבותו של עורך הדין בתיק פחות משמעותית, יש מקום להקל על מידת חובת האזהרה, המוטלת על עורך הדין; ככל שהסיכון גדול וודאי יותר, כך על עורך הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו.
הסיכונים שמצופה מעורך דין להזהיר לגביהם הם סיכונים "משפטיים" - ההשלכות האפשריות של פעולה מסוימת מבחינת הדין; וככל שהמקרה מורכב יותר, כך נדרש מעורך הדין לפרט ביתר פירוט והעמקה את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטת לקוחו, ולכן האזהרה נדרשת להיות משמעותית יותר. עוד נקבע כי ככל שחובת האזהרה מוגברת יותר, כך יש לנקוט באמצעים רבים ומשמעותיים יותר על מנת להזהיר את הלקוח. העלאת האזהרה על הכתב עשויה להיות במקרים מסוימים בעלת השפעה משמעותית יותר מאזהרה בעל-פה, אך אין היא נדרשת במקרים בהם חובת האזהרה מוחלשת. עם זאת, יש לעודד תיעוד של הייעוץ של עורך הדין ואזהרותיו - גם במקרים של חובת אזהרה מוחלשת.
עוד נקבע כי אפשרות של התפטרות עורך הדין היא אפשרות קיצונית, אותה יש לשמור למקרי קיצון בלבד, בנסיבות בהן חובת האזהרה מוגברת ביותר. במקרים כאלה יש לשקול השתחררות מייצוג כשקיים חשש מהותי שאם לא יעשה כן, יגרם נזק משמעותי בלתי הפיך ללקוח. עם זאת, כך הודגש, גם במקרים מעין אלה, אין להטיל על עורך הדין חובה להתפטר מהייצוג, אלא יש לאפשר לו להשתחרר מהייצוג ברשות (ע"א 7633/12).
4. רוצה לרשום משכנתא? הצג אישור עירייה!
"האם מי שמבקש לרשום משכנתה על נכס מקרקעין שבבעלותו, נדרש לפרוע את חובות הארנונה בהם הוא חב ביחס לנכס, ולשלם היטל השבחה, כתנאי לרישום המשכנתה? האם במסגרת הליכי חדלות פירעון וכינוס נכסים למימוש משכנתה, מוקנה לחובות ארנונה והיטל השבחה מעמד עדיף על פני שעבודים שנעשו לטובת נושים מובטחים?" אלה שתי השאלות, שהלכה בהן נוסדה, בפברואר האחרון, בפסק דין של בג"ץ, בהרכב של 7 שופטים, בראשות הנשיא אשר גרוניס, ושלפחות בנוגע לאחת מהן השתנו סדרי עולם.
על-פי הפרקטיקה, שהייתה קיימת במשך שנים ארוכות, רשם המקרקעין לא נהג לדרוש כי תוצג בפניו הוכחה בדבר תשלום חובות ארנונה והיטל השבחה, כתנאי לרישומה של משכנתא. עיריית הרצליה, עיריית רעננה ועיריית רמלה תקפו בעתירתן את הנוהל, על-פיו פועל רשם המקרקעין. נקבע כי לא קמה חובה לשלם היטל השבחה בד בבד עם רישום משכנתא. לפיכך לא נמצא, בהקשר זה, פגם בנוהל, על-פיו פועל רשם המקרקעין. לעומת זאת, בכל הנוגע לחיוב בארנונה, הוחלט כי על רשם המקרקעין לדרוש, כתנאי לרישום משכנתא, תעודה המעידה על סילוק חובות הארנונה, כאשר מדובר בחובות מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס. בכך הורה בית המשפט העליון על שינוי הפרקטיקה הנוהגת.
הסוגייה השנייה שנדונה לפני ההרכב המורחב עניינה בשלב מימוש משכנתא. פה-אחד נקבע כי הדין אינו מקנה מעמד של נושה מובטח לרשויות המינהליות הנוגעות בדבר, בגין חובות ארנונה והיטל השבחה. זאת, הן בהליכי חדלות פירעון קולקטיביים (פירוק ופשיטת-רגל), והן בהליכי כינוס נכסים, הנערכים מחוץ להליכי חדלות פירעון. עם זאת, נקבע כי סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה) חל על חובות ארנונה ויש בכוחו כדי להעניק, בתקופות מסוימות, המפורטות בפסק הדין, מעמד עדיף (או שווה ערך) לחוב הארנונה לרשות המקומית, על פני נושים מובטחים (בג"ץ 7009/04).
3. קבלן יקר, רשום את הזכויות בלי להתחכם
בפסק דין, שיצא תחת ידיו בחודש יולי האחרון, דן בית המשפט העליון בשאלת היקף התחייבותו של קבלן כלפי רוכשי דירות, בכל הנוגע לרישום זכויותיהם בדירות ובנוגע ליכולתו של הקבלן לסייג ולהתנות התחייבות זו בדרכים שונות. פסק הדין עסק בחברה קבלנית, אשר נמנעה במשך שנים רבות מלמלא את התחייבותה על-פי חוזה המכר, לרשום את הבניין שבנתה כבית משותף, ואת זכויותיהם במקרקעין של רוכשי הדירות על שמם. במקרה זה, קבע חוזה המכר כי עיכוב ברישום הזכויות לא יהווה עילה לסעדי אכיפה או פיצויים, ובמסגרת חוזה המכר גם ציינה החברה הקבלנית כי נוכח המצב המשפטי והתכנוני במקרקעין, קיימת אפשרות שיחולו עיכובים, שאינם בשליטתה, בביצוע הרישום.
השופט יורם דנציגר (בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ואסתר חיות) קבע כי משבחוזה המכר הוסכם כי רישום הזכויות "ייעשה" על-ידי החברה, החיוב שהיא נטלה על עצמה הנו "חיוב תוצאה" ולא "חיוב השתדלות". נקבע כי ניסוח זה מעיד על התחייבות לעשות דבר מה ולא על התחייבות להשתדל להשגת התוצאה המסוימת.
כן נקבע כי משהצדדים לחוזה הסכימו כי רישום הזכויות בדירה ייעשה "מוקדם ככל האפשר ובתוך כשנה" ממועד מסירת הדירות, קבעו הם מועד לקיום החיוב (הגם אם מדובר בקביעה "גמישה" היוצרת מרחב פרשני מסוים), ולכן ספק אם יש להידרש למנגנון "הזמן הסביר" שנקבע בחוק החוזים ולפסיקה שפירשה אותו. בית המשפט הוסיף וקבע כי עיכוב של למעלה מ-11 שנים (כבמקרה זה) אינו יכול להיחשב כעיכוב קל ברישום, וכי מדובר בעיכוב משמעותי ביותר, העולה כדי הפרה יסודית של חוזה המכר.
בית המשפט העליון הדגיש כי אין בכוחו של גילוי מצד החברה, במסגרת החוזה, בדבר האפשרות שייתכנו עיכובים בביצוע הרישום, כדי להקנות לחברה הגנה מפני תביעה עתידית של הרוכש בגין הפרת החוזה לנוכח אי-קיום חיוב תוצאה במועד שנקבע בחוזה. עוד הודגש כי תניות פטור גורפות, המסייגות את החיובים שנטל על עצמו הקבלן בחוזה או הפוטרות אותו לחלוטין מחיובים אלה, בהתרחש אירועים שאינם בשליטתו - כבמקרה דנן - תפורשנה בדרך-כלל כצופות פני עתיד ולא כבעלות תחולה לגבי התרחשויות, שהיו ידועות או צפויות במועד כריתת החוזה, שכן בכך תשמר ההבחנה המקובלת שבין דיני הטעות ובין דיני הסיכול. במקרה דנן ידעה החברה מראש כי מדובר במגרש בעל מאפיינים ייחודיים, כפי שציינה בחוזה המכר, וככל שברצונה היה לסייג או להתנות את אחריותה לקיום החיוב שנטלה על עצמה, או לפטור עצמה כליל מאחריות כזו, ככל שיתרחש אירוע מסוים שלא מצוי בשליטתה, אך ידוע במועד כריתת החוזה - היה עליה לעשות כן בתניית פטור מפורשת וספציפית.
הרי לנו הפחתה, ולו קטנה ולא מי-יודע-כמה משמעותית, בכוחם של הקבלנים, מוכרי הדירות החדשות בישראל, אל מול האזרח הקטן (ע"א 3849/09).
2. נפגעי אופנת הפינוי-בינוי
כמעט כל ילד שמע, ולו פעם אחת בחייו הקצרים, את המונחים "פינוי-בינוי" ו"תמ"א 38". כל-כך הרבה בעלי דירות בבתים משותפים מבקשים לשדרג את דירותיהם ואת איכות חייהם, וזאת באמצעות שיתוף-פעולה עם יזמים ועם קבלנים, אשר יפנו אותם מדירותיהם, יהרסו את הבניין, בו הם מתגוררים ויבנוהו מחדש, גבוה יותר, טוב יותר, מודרני יותר, או פשוט ישפצו אותו מן המסד עד הטפחות, וימסרו לידיהם, בתום הפרויקט, דירה חדשה, משודרגת, גדולה וטובה יותר. אלא שכמעט תמיד ישנו השכן הזה, שאינו מתלהב מן הרעיון ושאינו מעוניין להיכנס לכל הבלאגן. מבחינתו, הניחו לו לנפשו, ותנו לו להמשיך לחיות בשקט ובצנעה בדירתו הישנה, הנוטה לנפול. ויש גם את אלה, שמגלים "אדישות" ושאינם משתפים פעולה, מתוך אמונה בכך, שבסופו של דבר יוצעו להם תנאים מפליגים יותר, על מנת שיתרצו ויחתמו.
המחוקק היה מודע לקיומם של "משביתי שמחות" שכאלה, ולכך שהתנהלותם עלולה להסב לשאר בעלי הדירות נזק משמעותי, ולכן קבע הסדר, שנועד לאפשר הוצאתן אל הפועל של עסקאות פינוי-בינוי, בהן חפצים רוב בעלי הדירות בבית משותף, והנתקלות בהתנגדות בלתי סבירה מצד אחד או יותר מבעלי הדירות, על-ידי חשיפת הדיירים, המסרבים להצטרף לפרויקט, בנסיבות אלה, לסנקציה בדמות חיובם בתשלום פיצוי ליתר הדיירים בגין הנזק שנגרם להם בשל אובדן העסקה. הסדר זה משקף איזון הכרחי בין זכותו הקניינית של הדייר הסרבן בדירתו בבית המשותף לבין זכותם של שאר בעלי הדירות ליהנות מהתועלת, הטמונה בעסקאות פינוי-בינוי, כאשר ברקע ניצב האינטרס הציבורי שבקידומם של פרויקטים אלה.
בחודש יולי האחרון דן בית המשפט העליון בשאלה אימתי ייחשב בעל דירה, המסרב להצטרף לפרויקט פינוי-בינוי, או המתנה את הצטרפותו בתנאים, כדייר סרבן, שסירובו הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. נקבע כי חוק פינוי-בינוי שינה את המצב הנורמטיבי, ששרר עובר לחקיקתו, וקבע כי לדייר הסרבן בבית המשותף לא קנויה עוד הזכות להקריב את האינטרס הציבורי ואת אינטרס יתר הדיירים לטובת האינטרסים האישיים שלו, ככל שאלה אינם סבירים, מבלי לחשוף עצמו לאחריות נזיקית כלפי יתר בעלי הדירות בבית המשותף. בית המשפט קבע כי התנאי המרכזי - אך לא היחיד - במסגרת בחינת סבירות סירובו של בעל הדירה, הנו התנאי, הנוגע לאי-כדאיות עסקת הפינוי-בינוי, וכי בחינת כדאיותה הכלכלית של עסקה זו תבחן מנקודת מבט אובייקטיבית, הבוחנת את הפרויקט כמכלול, ולא מנקודת מבט סובייקטיבית של כל אחד מבעלי הדירות. עם זאת, הודגש כי אין משמעם של דברים כי במסגרת שיקול-דעתו, בעת בחינת סירובו של בעל דירה, על בית המשפט להימנע לעולם מליתן משקל לשיקולים, הנוגעים ליחסו הסובייקטיבי של בעל דירה לדירת מגוריו, ממנה הוא מתבקש להיפרד והמסרב לעשות כן. אלא שרק במקרים נדירים יצדיקו נסיבותיו האישיות של בעל הדירה הסרבן, כל שכן יחסו הסובייקטיבי לדירת מגוריו, לראות בסירובו כסירוב סביר, בבחינת החריג לכלל.
השופט יורם דנציגר הטעים כי עיכוב ביצועו של פסק דין, המטיל חיוב על בעל דירה סרבן, על מנת לאפשר לו לשקול את עמדתו בשנית, תוך הוראה כי במידה ויחזור בו מסירובו, לא ייכנס החיוב לתוקף, בבחינת הטלת חיוב מותנה, היא גישה מידתית וראויה. זאת, מן הטעם, שהיא מגשימה את תכליותיו של חוק פינוי-בינוי. שהרי תשלום פיצויים מצד הדייר הסרבן ליתר בעלי הדירות אמנם יפצה אותם על הנזקים, שנגרמו להם באי-ביצוע הפרויקט, אך בה בעת יסתום את הגולל על האפשרות לממש את הפרויקט ולהגשים את האינטרס הציבורי (ע"א 3511/13).
1. גם למסתננים יש זכויות
הגירת בני אדם מסיבות שונות הינה תופעה עולמית, המצויה בעשורים האחרונים במגמת עלייה מתמדת. מקומה של מדינת ישראל לא נפקד מהמפה העולמית בנושא ההגירה. מיליוני גברים ונשים נודדים אל מחוץ לארצם בתורם אחר תעסוקה וביטחון אישי וכלכלי. משכך מתמודדת מדינת ישראל בשנים האחרונות,עם סוגיות ודילמות קשות, הנוגעות למדיניות ההגירה של המדינה ולאופן טיפולה והתייחסותה להגירה חוקית ובלתי חוקית. הסוגיות השונות העומדות להכרעה נבדלות זו מזו ומעוררות קשיים שונים ודילמות מגוונות.
כך הועלו סוגיות מהותיות בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות במדינת ישראל; לסוגיית העובדים הזרים; למבקשי מקלט ולמסתננים. מרבית הסוגיות מעוררות התנגשויות בין אינטרסים לאומיים וציבוריים לבין זכויותיהם של המהגרים השונים, בהן שאלות הנוגעות לזכויות האדם של המהגרים, כבודם וחירותם; ומאידך התעוררו שאלות של פגיעה באזרחים, השפעה על תעסוקתם של עובדים מקומיים ועוד.
האיזון בין האינטרסים והערכים המונחים על כפות המאזניים אינו קל ומעורר שאלות קשות ביותר, המונחות לפתחם של העוסקים במלאכה. כל פתרון משמעו פגיעה כלשהי באחד מהאינטרסים או הזכויות המתנגשות.
ה"מסתננים" הם מי שנכנסו לישראל שלא כחוק ולא דרך תחנת גבול מוסדרת. מרביתם של המסתננים הגיעו דרך הגבול של מדינת ישראל עם מצרים.
לתופעת המסתננים, שהלכה והתרחבה בישראל, יש השלכות על פלחים שונים של חיי המדינה. קיימת השפעה משמעותית על ביטחון הפנים ושלום הציבור. נוצר שינוי עמוק במרקם החיים במרחב האורבני, כמו גם השלכות על הכלכלה והמשק.
בשנים האחרונות נכנסו לישראל עשרות אלפי מסתננים, מרביתם עדיין שוהים עמנו. רובם המכריע של המסתננים מקורם באריתריאה ובסודן - שתי מדינות המצויות במזרח אפריקה שחוו בשנים האחרונות משברים קשים, מלחמות וסכסוכים פנימיים מרים.
מדינת ישראל ניצבת, אם כן, בפני תופעה משמעותית של עשרות אלפי מסתננים, שחדרו לשטחה שלא כדין, ואשר אין באפשרותה בשלב זה לגרשם משטחה באופן מעשי או נורמטיבי.
לאור ממדיה ההולכים ותופחים של תופעת ההסתננות לישראל והשלכותיה על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית, עלה הצורך לספק כלים ואמצעים נוספים להתמודדות עם התופעה.
בשלהי 2011 התקבלה החלטת ממשלה, שכותרתה "הקמת מתקן משמורת לשהייתם של המסתננים ובלימת ההסתננות הבלתי חוקית לישראל", ושבמסגרתה הוחלט על תיקון לחוק המסתננים. התיקון מעגן את סמכותו של שר הביטחון להוציא צווי גירוש למסתננים וקובע כי "הצו ישמש אסמכתה חוקית להחזיק את המסתנן במשמורת עד לגירושו". בעקבות התיקון האמור הוקם "מתקן חולות" הידוע, בו מוחזקים מסתננים שנתפסו ושעדיין לא גורשו מישראל.
בספטמבר האחרון יצא תחת ידי בג"ץ, בהרכב מורחב בן 9 שופטים, פסק דין שעסק בחוקתיותן של הוראות שנכללו בתיקון הידוע כ"חוק המסתננים".
פסק הדין המוביל נכתב על-ידי השופט עוזי פוגלמן. אף שראה להזכיר את האיפוק ואת הריסון שנטל עליו בית המשפט העליון בבואו להפעיל ביקורת חוקתית על חקיקה ראשית של הכנסת, בכל זאת הוא ביטל את ההסדר שנקבע במסגרת התיקון לחוק המסתננים.
"ברי כי אדם הנתון במשמורת שעשויה להימשך 3 שנים זכותו לחירות אישית נפגעת בצורה חד-משמעית. עצם כליאתו של אדם והשמתו במאסר פוגעת בזכותו לחירות ולחופש התנועה", נקבע.
"שלילת חירותו של אדם יש בה משום פגיעה במכלול של זכויות, ובהן חופש העיסוק, הזכות לפרטיות, זכות הקניין, חופש הביטוי ועוד, אשר היכולת לממשן מוגבלת מבחינה פיזית, נפשית וערכית כתוצאה משלילת החירות", נקבע עוד.
בג"ץ הוסיף וקבע כי "בכל תחום משפט בו מתאפשרת שלילת חירותו של אדם נעשית שלילת זכות זו במשורה, בזהירות, תוך הקפדה על כללים ברורים ומחמירים הבאים לאזן בין האינטרס הציבורי הגלום בשלילת חירותו של אותו אדם לבין זכותו העליונה של האדם לחירות".
שופטי בג"ץ מצאו בהוראות התיקון גם פגיעה בחופש התנועה, לה זכאי כל אדם בישראל, וגם המסתננים.
בג"ץ הטיל ספק בכך שהפגיעה בחירויות האמורות הנה לצורך תכלית ראויה, וקבע כי בכל מקרה הפתרון בו בחרה המדינה אינו מידתי, וכי "ניתן לגבש מגוון אמצעים חליפיים שניתן לנקוט בהם ואשר ישיגו את התכלית המתבקשת באופן פוגעני פחות".
מודע לתגובות שהיו צפויות כתוצאה מתוצאת פסק הדין, פנה פוגלמן, במסגרת פסק הדין, בדברים אל תושבי דרום תל-אביב: "לסיום", כתב, "אבקש להניח כי תוצאת פסק דין זה לא תהיה קלה לציבור הישראלי ותהיה קשה במיוחד לתושבי דרום תל-אביב, שהמצוקה המשתקפת מזעקתם נשמעת כיוצאת מן הלב ומעוררת אמפתיה והבנה באשר לצורך לסייע להם במצבם.
"כפי שציינתי, אני רוצה להאמין שהמדינה תדע למצוא את הדרך להתמודד עם המצב שנוצר באמצעים העומדים לרשותה ולהקל עליהם את מצוקתם. כחוט השני בחוות-דעת זו עובר הניסיון להבהיר ולשכנע שלא נכון לבחור בפתרון שנראה לכאורה פשוט - כליאה לתקופה ארוכה - בהיותו האמצעי הפוגע ביותר כלפי כל אדם, ובוודאי פוגעני ביותר כלפי המסתננים הכלואים במשמורת למשך תקופה ארוכה.
"אשוב ואומר כי אחת מזכויות היסוד החשובות של האדם, זו הנמצאת בקצה העליון של פירמידת הזכויות, היא הזכות לחירות. מאז ומעולם, מקדמת דנא, לחמו אנשים לחופש. פגיעה בזכות לחירות היא מהפגיעות הקשות שניתן לחשוב עליהן.
"שלילת חירותם של המסתננים על-ידי כליאתם לתקופה ארוכה הינה פגיעה אנושה ולא מידתית בזכויותיהם, בגופם ובנפשם. אל לנו לפתור עוול אחד ביצירת עוול אחר. לא נוכל לשלול זכויות יסוד בסיסיות ובה-בעת לפגוע ביד גסה בכבוד האדם ובחירותו במסגרת פתרון לבעיה הדורשת פתרון מערכתי-מדיני הולם.
"כבר ציינתי בעבר, בהקשר אחר, כי 'צרכיה החשובים ככל שיהיו של אוכלוסייה אחת אינם יכולים להיות מסופקים על-ידי פגיעה בצרכים ובזכויות של קבוצת אוכלוסייה אחרת'... אסור לנו לשכוח את ערכינו הבסיסיים, הנשאבים מהכרזת העצמאות, ואת חובתנו המוסרית כלפי כל אדם באשר הוא, כפי שהם חרוטים על תבניות הבסיס של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית" (בג"ץ 7385/13).
בעקבות פסק הדין העלתה ח"כ איילת שקד הצעה לחקיקת "חוק עוקף בג"ץ" מצומצם, שיאפשר לכנסת להחזיר לתוקפו, למשך תקופה מוגבלת, הוראת חוק, שבוטלה על-ידי בג"ץ, בהיותה מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההצעה אושרה על-ידי ועדת השרים לחקיקה.
בינתיים הוכנס תיקון לחוק המסתננים, באופן המיטיב עם המסתננים הכלואים והמקל עמם; וכבר הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ, התוקפת אף את התיקון הנוכחי, ובג"ץ כבר הוציא צו ארעי, האוסר על המדינה להוציא זימונים חדשים ל"מתקן חולות".
במסגרת עתירה זו הודיעה המדינה לבג"ץ, בסוף השבוע שעבר, כי הותרתו על כנו של הצו הארעי תוביל לסגירתו של מתקן חולות.
כתבות
ני"ע
