כלוב של זהב

א. נטע, חברה טובה, מהנדסת שעובדת בארגון שבונה שירותים ציבוריים בכמה מאות בתי ספר ומבני ציבור, נסעה לאחרונה לאתיופיה. תהיתם פעם אם יש אנשים שעושים יותר מכם למען העולם הזה? אז יש. בכל מקרה, לפני שהיא נסעה נטע שאלה אם אני רוצה שהיא תשאיר לי את האוטו. אמרתי בסדר, למרות שאני לא נוהג לנהוג. אחר כך היא שאלה אם אני יכול גם לשמור לה על התוכים עד שתחזור. אמרתי בסדר, למרות שאני לא כל-כך אוהב תוכים, אבל לא נעים להגיד 'אוטו כן - תוכי לא'. בכל זאת, חברה טובה ואם אני לא יכול לבנות שירותים ציבוריים, הרי המינימום שאני יכול לעשות בשביל אפריקה זה לשמור על התוכים של מי שעושה.

מפה לשם נטע נסעה, את האוטו השאירה לחברה אחרת ואני מצאתי את עצמי עם שני תוכים בבית: קוקו ופולי. קוקו הוא זכר צהוב ופולי נקבה אפורה, שניהם תוכים קטנים מסוג קוקטיל או בשמם הרשמי, נימפית מצויצת. הם ממשפחת הקקדואיים ונפוצים באוסטרליה. אני ממשפחת הפוירים שנפוצים בישראל.

זהו סיפורנו.

ב. מאז מתה הכלבה שלי לפני שש שנים, פיתחתי אדישות לחיות. הסוף היה כל-כך קשה וכואב ועצוב עד שאטמתי את לבי טוב-טוב בסיליקון ואמרתי לעצמי ששום חיה לא תיכנס אליו יותר לעולם. אומרים שעדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב כלל, וזה נכון, אבל לדעתי זה לא חל על כלבים וחוץ מזה, בשום מקום לא כתוב שצריך לעשות את זה יותר מפעם אחת.

האמת, שלא היה לי קשה כל-כך לעמוד בכלל שהצבתי לי: חוץ מהכלבה שלי לא אהבתי אף כלב אחר, חתולים אף פעם לא סבלתי וכך גם את כל סוגי המכרסמים למיניהם, שלא לדבר על זוחלים. לפני כמה זמן גלית והילדים קנו דגים, אבל דג זה לא חיה. אתה אפילו לא צריך לפתח אדישות כלפיו מרוב שהוא כלום. הרגשות שיש לי כלפי דגים שווים לרגשות שיש לי כלפי קרדית אבק הבית. מדי פעם הילדים היו אומרים לי ששמש (אחד מהדגים) מת, או שחושך (דג אחר, כנראה) מת, ואני הייתי מהנהן. החיות היחידות שבאתי איתן במגע היו מקקים מזדמנים וכמובן הכינים שעל ראשי הילדים, שאותן רצחתי בהנאה.

כבר מלא זמן שהילדים רוצים חיה בבית, גם גלית, ואני עומד בסירובי. הרי אני יודע מה יקרה בסוף, אני אומר להם, בסוף אני זה שיטפל בחיה הזאת לבד. אבל כאמור, חברה וזה, אז שמתי את הכלוב בסלון ואמרתי לעצמי ששלושה שבועות אמורים לעבור די מהר, ושכל מה שאני צריך לעשות זה להחליף להם אוכל ומים פעם ביום. 21 פעמים וזה נגמר. כמה גרוע זה יכול להיות?

ג. כבר בבוקר הראשון התחלתי לשים לב שמשהו השתנה: הבית נמלא פתאום ציוץ עליז של ציפורים. האמת, זה היה קצת מרגיז. רק שתבינו: אצלנו הבוקר הוא לא ממש החלק העליז של היום. יותר משאנחנו אוהבים לישון, אנחנו שונאים לקום. היום מתחיל בצלצול אלקטרוני טורדני שנענה בקללה עסיסית; בעיניים עצומות אני משתרך לקומקום לעשות קפה ומשם ממשיך בלהעיר את הילדים בעדינות, ואז פחות בעדינות, ואז עוד פחות בעדינות, ואז ממש לא בעדינות.

אבל פתאום התחיל לקרות משהו. הילדים התחילו לקום בעצמם לתוכים. בוקר טוב פולי, בוקר טוב קוקו -ואלה עונים להם בציוצים. בקרים שהתחילו כמלחמה מתחילים פתאום בנעימים - וזה כבר ממש מרגיז. אפילו אני, אל תגלו, מצאתי את עצמי משתרך אליהם לפני שאני לוחץ על הקומקום. פעם אחת תפסתי את עצמי מזמזם "אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך", ופעם אחת - הו, האימה! - חייכתי לפני הקפה השלישי. מזעזע. וגם כשהם עייפים, הילדים, ולא רצים לתוכים, אני כבר לא צריך להעיר אותם בגערות ובאיומים. אני פשוט לוקח את קוקו ופולי אליהם לחדר, שם אותם על קצה המיטה והילדים מתעוררים. ולא סתם מתעוררים - בחיוך!

גלית, כמו תמיד, הייתה הראשונה לזהות שזה דווקא נחמד, תוכים בבית. ואני אמרתי: שטויות, רק לכלוך הם עושים אלה, והרעש מעצבן ומי צריך את זה. אבל כשכולם יצאו לעמל יומם, זו לעבודה ואלה ללימודים, מצאתי את עצמי מכין קפה, מוציא את התוכים מהכלוב והם ככה מטפסים עליי ואני מדבר איתם. אל תחשבו שאני משוגע: קוקו הוא תוכי מדבר. הוא יודע להגיד קוקו. לא יודע מה עוד צריך בשביל שיחת נפש טובה.

ואני ככה משתף אותם במה שעובר עליי ועל המדינה - הייתם צריכים לשמוע כמה קשה הם לקחו את זה שציפי חוטובלי לא במקום ריאלי. השחיתות בישראל ביתנו לא הפתיעה אותם, אבל יש לי יסוד סביר להאמין שהם מברכים על היווצרות המחנה הציוני. אני שואל אותם, עונה במקומם, גוער בהם על כפיות הטובה הנוראית: למה אתם זורקים את הקליפות על הרצפה, נבלות?! קוקו מצייץ "קוקו" ואני אומר לו: בסדר, בסדר, אני יודע שזה לא בכוונה, אבל בחייאת, תשתדל קצת. כולנו חיים פה ביחד.

ופתאום באים אחרי בית הספר חברים לילדים, והם משחקים עם התוכים - ואני, שתמיד שומר מרחק, מוצא את עצמי שומר על שני הקטנטנים האלה, שלא ייבהלו יותר מדי, שלא יימעכו. השבוע ממש התלבטתי איזה עיתון להניח בתחתית הכלוב. תראו, אמרתי להם, אני יודע שפולי מעדיפה את מדור הכלכלה, אבל קוקו חולה על מדור התרבות, אולי תחלקו. קוקו מצייץ "קוקו". אתה בטוח, אני שואל, שלא תתחיל להתלונן לי אחר כך. פולי מסתכלת עליי כאילו שאני משוגע.

תבינו אותי, רוב הזמן אני לבד בבית. כיף לדבר עם מישהו. והאמת, הכי כיף לדבר עם מישהו שלא עונה.

ד. הזמן שלנו יחד עומד להיגמר, ואני כבר די אוהב את זוג האידיוטים האלה ולא מתבייש להודות בזה. לבי, שהיה אטום לעולם החי, נסדק מעט, בדיוק מספיק כדי לתת לציוץ לחדור פנימה. מה קורה לי, לעזאזל. קראתי שהם יכולים לחיות עד 15 שנה. ממש מערכת יחסים. וגלית כבר אומרת שאולי נקנה תוכים, אבל אני עוד מחזיק פאסון. מי צריך תוכים בבית בכלל? למה זה טוב? אני קורא באינטרנט שלגדל תוכי זה קצת כמו לגדל כלב ומפטיר לעצמי "נו באמת". ראיתם את השטות הזו?, אני שואל את התוכים. "קוקו", עונה קוקו. בדיוק מה שאני חושב, עניתי. מה את אומרת, פולי? פולי? פולי? אה, עכשיו את לא עונה? חכי-חכי.

בשבוע הבא נטע חוזרת, אז רציתי לפנק אותם, שיזכרו אותי, להיות כזה הדוד מאמריקה או לפחות זה שאוהבים ללכת אליו בחופש. הלכתי לחנות החיות ליד הבית וכשהגעתי לקופה, המוכר בדק ושאל: אז אתה רוצה גם אוכל לכלבים, כרגיל? עשיתי כאילו אני לא יודע מה הוא רוצה, אבל השקעתי באוכל טוב ואפילו קניתי להם משחק. מראה לתלות בכלוב. אמרו לי שהם מתים על זה. ברוב טקס הגשתי להם את האוכל החדש ותליתי את המראה. השניים בלסו ונהנו, אבל למראה הם לא ניגשים. היא כאילו לא שם. עושים לי סצנות, אתם מבינים?!

תוכים. איזו חיה מיותרת!

 דרור פויר