חופש הביטוי אינו חזות הכל

למה למתוח את הגבול? מאייר הבית של "גלובס" על סערת שרלי הבדו

מערכת העיתון "שרלי הבדו" - פריז / צלם: רויטרס
מערכת העיתון "שרלי הבדו" - פריז / צלם: רויטרס

נדמה שהכול כבר נאמר. קריקטורה היא אמנות, ורצח זה רצח. אבל הייתי רוצה להתמקד ולהתייחס לקריקטורה, הן כתרבות והן כמדיום תקשורת חזותית.

יש לי בעיה עם ההומור מהסוג של "שרלי הבדו". נכון, אני לא דובר וקורא צרפתית, אבל משחר ילדותי הייתה לי משיכה לקריקטורות.

קיראו עוד ב"גלובס"


בשנות ה-50 וה-60 צרפת שלטה בתרבות המקומית, ואני זכיתי לחוות את תור הזהב של הקריקטורה הצרפתית בזמן אמת. אמנים כמו הוביב, בוסק, אנדרה פרנסיס ועוד הופיעו אצלנו תדיר בשבועונים כמו "לאשה" ובביטאון חיל האוויר, ובכלל - בכל עיתון היו קריקטורות שרובן היו צרפתיות.

אהבתי את הקו הפשוט, את ההבעות ואת היכולת לספר סיפור ללא מילים. אותם אמנים שהזכרתי, כמו גם אמנים נוספים, גרמו לי אז לרצות להיות קריקטוריסט, ועד היום אני שואב מהם השראה.

עם השנים, בעקבות מחאות הסטודנטים של סוף שנות ה-60, התפתח קו סאטירי חדש בצרפת - מאוד אגרסיבי ובמשך הזמן גם בוטה. הדימויים והמטפורות בקריקטורה נעשו יותר חדים וגסים.

פעמים רבות, כשביקשתי מדוברי צרפתית שיתרגמו לי קריקטורה, הם היו מסתייגים ומרגישים שלא בנוח, מאחר שאני אדם חרדי על-פי מראי, והיו כאלה שחששו להביך אותי.

באופן אישי, אני מעדיף את התחכום בקריקטורה, את הקן האינטליגנטי כמו של ה"ניו-יורקר", שם לא היו מציירים נביא זה או אחר חושף את נקב הרעי ואת אשכיו השעירים לעבר הצופה. וזה ממש לא משנה מה כתוב בצרפתית, כשנשיא צרפת נראה בועל את ראש האופוזיציה או כשצואת אדם באה לייצג סירחון של פוליטיקאי תורן. הכול לגיטימי, אם כי ממש לא מתאים לתרבות שלנו ולהומור שצמח כאן.

אני מעדיף מסר עקיף שמסוגל להחדיר את הרעיון כמו תרופה הומאופטית ולא כמו זו הכימית. קריקטורה לא אמורה להעליב - אלא רק לעקוץ, להצחיק, לבדר.

בשביל מה צריך להרגיז ציבור שלם? למה לצייר ביודעין נביא זה או אחר שבוודאות ירגיז את המאמין, יהיה אשר יהיה. לא ברור לאנשים בעולם החופשי שישנם קיצונים שלא עושים חשבון? למה למתוח את הגבול?

בסופו של דבר, צריך להיות ערים לרגשותיהם של אנשים מתרבויות ואמונות שונות.

לכתבה הקודמתחוזרים למקורות