ערד: לא להנציח את הכישלון

ערד נולדה מתוך דחף להשתלט על קרקע, החזיקה מעמד עם דור ראשון של חלוצים שגויסו באידיאולוגיה, פותו בסובסידיות שאיפשרו קיום למרות הבידוד החברתי והכלכלי, ונטשו כשאחרוני הדור השני עזבו לגור באזורים שאולי אין בהם סובסידיה, אבל יש בהם חיים.

ערד מתוכננת נפלא, לפי הקריטריונים של תקופת בנייתה שקידשו את הפרדה בין פעילויות, הפרדה בין סוגי תנועה ואמונה שעיר היא דבר סינתטי, שמכינים אותו מבטון, אספלט ומלט, שלתוכו יוצקים אנשים עם צרכים ידועים. יש בשטחה דוגמאות נפלאות לאדריכלות מדויקת גם במושגים של בנייה ואורבניות בנות זמננו, שהבולטת בהן היא התחשבות באקלים וניצולו. כאלה הם חדרי מדרגות פתוחים ורחבים שמזמינים קרבה וקשר בין שכנים, כזה הוא המרכז המסחרי שקנה המידה שלו וגבולותיו הם חלומו של כל אורבניסט חובב כיכרות מוקפות מסחר ובתי קפה שכסאותיהם זולגים לשטחה ומזמינים אנשים שהגיעו למטרות שונות - מי לקניות, מי לבילוי ומי לסידורים להיתקל באקראי זה בזה ולייצר הזדמנויות בסביבה נעימה, סואנת מפעילות וחפה מרעש ופיח מוטורי.

אבל ערד היא דוגמה לכך שעיר צריכה יותר מתכנון אדריכלי טוב. היא צריכה גם כוח משיכה שיגדיל את העיר ויצור בה מסה אנושית קריטית שתחולל את העירוניות שתעבוד מעצמה. מתן סובסידיות נוספות לערד רק תנציח את הכישלון. כי יגיעו אליה מפעלים המסתמכים על סובסידיות שיחזיקו את המדינה בגרון, וגם את התושבים. ערד צריכה לקבל את הכנסות מועצה אזורית תמר, להפוך לעיר שנותנת גב לפעילות בים המלח שבו חיים לא אפשריים.

וחוץ מזה, העיר סובלת מבעיית תחבורה שממנה סובלת כמעט כל עיר מודרנית. יש בה אוטוסטרדות חסרות הצדקה שמשרתות מכוניות מיותרות. אבל זה לא משהו שהצרת כבישים כדי לפנות דרך למדרכות רחבות ולשבילי אופניים לא תוכל לפתור במהרה. חשוב יותר לחסל את מעגלי התנועה שהופכים את ההליכה ממקום למקום בעיר למסע אימה.