אם לנסות להגדיר את המנהיגים הישראלים, אפשר לומר שאנחנו בעשור השלישי של הפרסונליזציה של הפוליטיקה - שבו דמותו של המנהיג חשובה יותר מדמותה של המפלגה. מצד אחד, הוא נמצא במרכז תשומת-הלב של המצביעים, אך במקביל - המפתח לבחירה פוליטית מתמקד בתכונות האישיות של הבוחר האינדיבידואל.
תנאי הכרחי לאדם שרוצה להנהיג הוא לרכוש כישורי רטוריקה יעילים, אך התנאי הזה איננו מספיק. על מנת להגיע ללב הבוחרים, המנהיג העכשווי צריך להשתמש באינטליגנציות מרובות. ייתכן כי רוב ראשי המדינות בעולם היו מקבלים ציון גבוה יחסית במבחני IQ קלאסיים, אך כדי להגיע לקהלים גדולים ולשרוד בזירה התקשורתית, הם זקוקים לאינטליגנציות מגוונות שמאפשרות להם למשוך תשומת-לב, ולעורר ביטחון, השראה ותחושת קרבה בקרב הבוחרים.
כשחוקרים פסיכולוגים נשאלים 'עד כמה ה-IQ המסורתי מסביר הצלחה בחיים?', התשובה היא כ-20%. החלק הארי, 80%, קשור לשלושה ממדים נוספים: אינטליגנציה רגשית - היכולת לשלוט ברגשות ולהשתמש בהם כדי למשוך אנשים אחרים; הכישרון ליצור חזון - לצייר תמונת מציאות עתידית שמשכנעת אחרים ללכת אחריך; והיכולת לתקשר את החזון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
