זיכרונות אחרי מותי

"ובחרת בחיים", יום ד' 21:00, ערוץ yes דוקו

כבר מזמן לא ראיתי סרט - לא כל שכן סרט תיעודי - שגרם לי למרר בבכי, מה שמוביל אותי לפסקה שבנסיבות אחרות הייתי מכנה אותה "גילוי נאות": הייתה לי היכרות אישית עם המפיק והבמאי ניר טויב, שהלך לעולמו לפני שנתיים בדיוק. רוצה לומר: ייתכן שלאותה היכרות הייתה השפעה על מידת ההתרגשות שלי מהסרט.

יחד עם זאת, ואחרי שניסיתי לנכות מהטור הזה שק של סנטימנטים, לא נותר לי אלא לקבוע בצורה חד-משמעית: מדובר בסרט תיעודי שאסור להחמיץ. יצירת מופת של ממש שמצליחה להפנט, ולא רק מפני שקולו של היוצר והבמאי כמו בוקע מקברו, אלא מפני שבמשך 90 דקות צפיתי בסרט על נושא כבד כמחלת הסרטן כשאני מרותק לעלילה.

"ובחרת בחיים" מתאר מה קורה לחולה סרטן שמתבשר על מחלתו, מטפל בה באופן קונבנציונלי, אך לאחר שהסרטן תוקף שוב, מחליט לאתגר את המערכת - לא רק מפני שזה מה שנהג לעשות גם בימים כתיקונם (מאבקו המשפטי, עד לניצחון, בצנזורה בעקבות פסילת "ממלכת הסוד" שלו הוא רק דוגמה אחת מני רבות), אלא מפני שפשוט רצה, כמו כל אדם, לחיות לפחות עוד כמה שנים בחיק משפחתו.

תוך כדי המאבק הוא מצליח, בעזרת רופאים אמיצים שנראים כמו עצם בגרונה של המערכת, לנצח את "השיטה": מרופאים טכנוקרטיים, דרך קופת-החולים, חברת הביטוח ועוד. האם יספיק לגלות בעזרתם את התרופה המיוחלת למחלתו - או שזו תספיק להכריע אותו?

באופן מצמרר, שתי השאלות נענות בחיוב. בזכות נכונותו ללכת עד הסוף, תרתי-משמע, הרוויח טויב פרק זמן לא מבוטל של חיים, ברוב הזמן טובים, בקרב משפחתו, עד כדי כך שמותו התקבל בהפתעה, כמעט בהלם - משימה לא פשוטה לחולה שגרורות הסרטן נמצאות כמעט בכל מערכות גופו.

בנימה אישית משהו: יש בסרט רגעים שגרמו לי להיזכר בטויב בחיוך, אפילו כשהוא מתעקש לביים את הסרט עד לשעות האחרונות בחייו, ויש בו רגעים שלא ישאירו עין אחת יבשה.

לפעמים מדובר באותם רגעים ממש, ואולי זהו סוד קסמו לא רק של הסרט התיעודי הכי טוב שנראה כאן לאחרונה, אלא גם של טויב עצמו שחסר כאן כל-כך.

* ציון: 10