הבחירות הוכרעו מזמן

הבחירות העומדות בפתח הוכרעו מזמן, והמספרים כבר ידועים: 75% מיהודי מדינת ישראל סבורים שהחלטות בנושא שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי, ורוב של שלושה מתוך חמישה סבור שאפילו להחלטות ברמה החוקתית והכלכלית יש צורך ברוב יהודי. משמע: ממשלה הנשענת על רוב של 61 חברי-כנסת שאינו על טהרת היהודים, תהיה בחזקת מוקצה, ממשלה ללא לגיטימיות.

שום קומבינציה של שמאל-מרכז אינה יכולה להגיע לרוב בלי תמיכה של חברי-הכנסת הערבים, ולא תוכל לחזור על ימי אוסלו. אמור מעתה: משמעותם של המספרים שהזכרנו היא, שהוויכוח על קיבוע "מדינת הלאום של העם היהודי" בחוק ובהסדר עם הפלסטינים הוא בעל משמעות מעשית, לא תיאורטית - מדובר במדינה שבה ליהודים יש זכויות יתר, ואת מדיניותה של המדינה היהודית יקבע הרוב הימני.

כיצד יתורגם אותו רוב של שלושה-רבעים לשפת המעשה הפרלמנטרי? לפי כל הסקרים ברור שמפלגות הימין (ליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) יקבלו לפחות 45 מושבים בכנסת, בעוד שמפלגות השמאל (המחנה הציוני ומרצ) יגיעו למקסימום של 30 מושבים. כדי להגיע ל"רוב יהודי" די לימין בשותפיו הטבעיים מקרב החרדים (דגל התורה וש"ס) - לפחות 15 ח"כים, ובשעת הדחק גם להסכם עם מפלגתו של משה כחלון.

לשמאל יש אפשרות תיאורטית בלבד לגייס לקואליציה את המרכז (כחלון ויאיר לפיד) עם כ-20 מושבים ואולי אף את החרדים - ומיד יצא שכרם בהפסדם: הסוס הטרויאני הימני יהיה בממשלה, ימנע את פתרון "שתי מדינות לשני עמים", והממשלה הזאת תנפח את נשמתה עוד טרם שתצא לדרך.

כפי שאמרנו: הבחירות כבר הוכרעו. ישראל תפרש את "מדינת הלאום של העם היהודי" כך שתמשיך לשים מקלות בגלגלי המו"מ עם הפלסטינים ותחמיץ את ההזדמנות שיצרה מתקפת דאע"ש בעולם הערבי - להגיע בעזרת מחווה או הסכם עם הפלסטינים לשיתוף-פעולה או לשלום של ממש עם המדינות הערביות הנאבקות בדאע"ש, ופוזלות אל המערב.

העולם המערבי ובעיקר האירופים מנידים בראשם. אצלם יש למונח שמאל או ימין משמעות אחרת. שמאל הוא בראש ובראשונה תוכנית לצדק חברתי, ליתר שוויון, למדינת רווחה במקום מדינה "רזה" וניאו-ליברליזם. פעם הייתה חיה כזאת גם בישראל, הייתה ואיננה עוד. ימין ושמאל מזוהים כאן עם שאלת החזרת השטחים והביטחון בלבד. ומכיוון שבחירות בישראל מוכרעות על שאלה זו בעיקר, ולגישה הימנית רוב מוחלט - מה שהיה הוא שיהיה.

ושוב מנידים האירופים את ראשם: הכיצד זה, שהימין הישראלי נחשב למעוז הביטחון? כיצד זה מזוהה נתניהו על-ידי שלושה מחמישה ישראלים כמבטיח הביטחון; והצמד הרצוג-לבני מזוהה ככזה רק על-ידי אחד מכל ארבעה? הרי הביטחון האמיתי הוא קודם כול תוצר של מצב של שלום. חושב לו האיש האירופי: מי שחותר להסכם עם הפלסטינים ומשתף פעולה עם הערב העיקרי לביטחון ישראל, ארה"ב, הוא "מר ביטחון" ולא מי שמסבך את ישראל שוב ושוב במלחמות, מטפח את דחליל הגרעין האיראני, ומחסל במדיניות התנחלות שיטתית את הסיכוי להסדר עם הפלסטינים ועם העולם הערבי כולו.

אלא שפה קבור הכלב. השיח הישראלי והחינוך הישראלי סוחפים אל הכיוון הזה, שבו הציווי העליון הוא "על חרבך תחיה" ובו הסיטואציה הישראלית נחווית כאילו לא הייתה שונה מהסיטואציה הגלותית בואכה שואה. ושוב מדברים המספרים הידועים: כ-70% סבורים כי משיחות שלום בלאו הכי לא יצא שלום בעתיד הנראה לעין - וכדי לחנך אנשים לאמונה אחרת זקוקים לזמן רב מאוד.

יותר ממחצית היהודים-הישראלים השיבו לשאלה הישירה בדבר האלטרנטיבה המועדפת עליהם, כי הם מעוניינים בממשלה ימנית. בממשלת מרכז-שמאל מעוניינים פחות מ-40%. לאחר שהבנו מהו ימין ישראלי ומאי משמע מדינת לאום-יהודית על-פי שיטה זו, היחס הזה יקבע הן את תוצאות הבחירות, והן גם את מדיניות הממשלה הבאה. כפי שאמרנו - הבחירות כבר הוכרעו.

אפשר לקבל את הרושם, שההיגיון היחיד העומד מאחורי מערכת בחירות כל שנתיים הוא היגיון כלכלי בלבד: מערכת הבחירות מספקת עבודה למכוני סקרים, ליועצים אסטרטגיים, למנהלי אתרי אינטרנט ולנחיל המארגנים של תעמולת הבחירות המתחרים ביניהם על ההצלחה שלהם. ובכל זאת, למען המתח נשארה עדיין חידה עניינית אחת: האם המפלגה הנקראת "יחד" או "העם איתנו" תעבור את אחוז החסימה. תחת הכובע הזה הלוא מופיע מי שהיה שר הפנים הישראלי, שפלט דברי גזענות נגד אוכלוסיית מבקשי המקלט בארץ, לצד מי שהם קיצונים מדי אפילו עבור "הבית היהודי", ויחד עם נציגי מפלגתו של כהנא שנפסלה בשעתה על-ידי בית-המשפט העליון.

אם תיכנס מפלגה זו לכנסת, לא זו בלבד שהרוב הפרלמנטרי היהודי-ימני יגדל, אלא שישראל תצטרף לתחרות אירופית על המקום הראשון ברשימת המפלגות הימניות- גזעניות מן החזית הלאומית הצרפתית ועד יוביק ההונגרית, פלאם בלאנג הבלגית, נפ"ד הגרמנית והשחר המוזהב היווני. ספק אם זו הייתה הכוונה בשאיפה להיות אור לגויים.