פוליטיקאים מנותקים

הם מנותקים.

ככל שהדבר נוגע להתייחסות אל המגזר העסקי במשק בכללו, כל המפלגות המתמודדות היום על קולו של הבוחר מנותקות לחלוטין ממגזר זה.

אני קורא את המצעים ואיני מוצא בהם התייחסות אמיתית לאופיו ולכיווני התפתחותו של המגזר העסקי. ראשית, נעדרת ההבנה הבסיסית שללא מגזר עסקי צומח, כל מה שרוצים לעשות במדינה, מתוך הרבה כוונות טובות, אינו יכול להתממש. ללא מגזר עסקי צומח, לא יהיו משכורות לחברי-הכנסת ולא נסיעות שרים לחו"ל, כשצריך וכשלא צריך. לא ניתן יהיה גם להגיש את הסיוע הנחוץ כדי להוריד דרסטית את מחירי ההרשמה לגני הילדים.

האם מנהיגי המפלגות סבורים באמת שניתן לעשות את כל מה שהם מדברים עליו במשק, בלי שיהיה מי שייצר את כל המשאבים שלהם זקוקה המדינה? כנראה, כן. נראה שהם אכן סבורים כך, כי המגזר העסקי כמעט נעלם ממצעיהם.

היות שאיני רוצה להיות מעורב במערכת הבחירות, אני אדבר קצת בהכללה.

הם, ראשי המפלגות, מדברים על "עידוד התעשייה בשל חשיבותה ליצירת מקומות עבודה במשק", אבל איש מהם לא יודע באמת כמה מקומות עבודות ייצרה התעשייה בעשר השנים האחרונות. נכון, התפתחות התעשייה היא מרכיב חשוב ומרכזי לביסוס עמוד-השדרה של המשק, אבל הבעיה היא שהתעשייה כמעט אינה מייצרת מקומות עבודה.

על-פי נתוני הלמ"ס לשנת 2013 - בעשר השנים האחרונות התעשייה הוסיפה רק 35 אלף מקומות עבודה (ב-10 שנים!), בעוד שמגזר המסחר והשירותים הוסיף 525 אלף! מקומות עבודה. פי 15. ובכל-זאת, היחס למגזר זה, אינו רציני דיו.

בראש סדר הקדימויות בכל כלכלה, החובה הראשונה היא יצירת מקומות עבודה; רק לאחר מכן צריך לעסוק בשיפור תנאי העבודה והגדלת ההכנסה הפנויה של המשפחה. אבל איני מוצא היום במצעי המפלגות התייחסות למגזר המסחר והשירותים, המהווה כיום 67% מהמגזר העסקי כולו.

מגזר המסחר והשירותים אחראי ל-70% מכלל מקומות העבודה בכלל המגזר העסקי, ואף שהוא בית-היוצר של מקומות העבודה בישראל, הוא לא מצוי במצעי המפלגות. הם מדברים על היי-טק וחדשנות, כאילו היו צעצועים מופלאים, ומתעלמים מליבת המשק.

בישראל פועלים היום כ-515 אלף בתי-עסק, מתוכם 400 אלף עסקים שהפדיון השנתי שלהם לא עולה על 1 מיליון שקלים בשנה. מאחורי כל עסק ניצבת משפחה אחת או שתיים-שלוש. בעלי עסקים אלה עובדים 60 ו-70 שעות עבודה בשבוע, ולא 45 שעות כמקובל במשק. רובם סיכנו חסכונות של שנים ונטלו הלוואות כדי לבנות עסק במדינה שלנו. וביחד הם אחראים ליצירת יותר ממיליון מקומות עבודה.

אבל עסקים קטנים-בינוניים לא נמצאים במצעי המפלגות. זה לא כל-כך אקזוטי לדבר עליהם. כ-40 אלף בתי-עסק נסגרים מדי שנה, ונושאים במלוא התוצאות הקשות של כישלון העסק. אבל הפוליטיקאים לא מתייחסים אליהם. לא לאלה שמצליחים ולא לאלה שנכשלים.

אמנם מפעם בפעם מפלגות מציעות כמה פירורים לעידוד העסקים הקטנים והבינוניים, אבל הן לא מבינות שכל הפירורים האלה הם כאין וכאפס לעומת העול השוחק שהכנסת יצרה במו ידיה ובהתלהבות רבה בשנים האחרונות - הטלת הכבדות ועוד הכבדות על המגזר העסקי, כפי שלא נעשה בשום מדינה בעולם המערבי.

מדובר בפגיעה בזכות הקניין וביכולת לעצב את מבנה התעסוקה על-פי תנאי שוק משתנים, וכן בפליליזציה של תחום הניהול העסקי. דיני העבודה כוללים יותר מ-200 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות התווספו 60 דינים כאלה; בחוקי הגנת הסביבה - 785 עבירות פליליות, בשלוש השנים האחרונות נוספו 80; לחוקי הגנת הצרכן - 62 עבירות פליליות. וכך, מעסיקים מצויים בסיכון גבוה להיות מואשם בפלילים, אולי יותר מאנשים בארגוני פשע.

המדינה שואפת להגן על הסביבה, ובצדק, אך במקום לקבוע איזון הוגן בין היחיד, הרשות המקומית והמגזר העסקי, מטילה עליו את עיקר העומס. המדינה רוצה להגן על הצרכן, אך מסירה ממנו את מרב האחריות האישית מכוח החוק: אפשרות של הצרכן לבטל עסקה, גם אם הוא בחר את המוצר מרצונו החופשי, מוצר ללא שום פגם והטעיה.

נוסף לאלה קיימים במשק גם שפע של חוקי עבודה. משנת 2000 עד היום הוספו לא פחות מ-155 תיקוני חקיקה; כולם בדרך של הכבדות נוספות על המעסיקים. באף אחד מהחוקים לא מצוין מה זכות המעסיק ומה חובות העובד. מילא אם החוקים מוטלים על חברות-ענק רווחיות; אבל כל ההכבדות האלה מוטלות מכוח החוק גם על אותם 400 אלף עסקים קטנים, שהמחזור השנתי שלהם אינו עולה על מיליון שקלים בשנה.

נוסף ליחס מקומם זה, קיימת גם התעלמות מן העובדה החשובה שיש בכוחנו להגדיל את המשאבים העומדים לרשות המדינה, להגדיל את התוצר לנפש וגם את התוצר-הלאומי-הגולמי. הדרך הבטוחה והמהירה להגיע לתוספת משאבים זו נעוצה בהרחבת השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה. המגזר העסקי בישראל הוא חזק, דינמי ויצירתי; הוא יכול לייצר עוד הרבה מקומות עבודה, אם לא יכבידו ויפריעו לו כל הזמן.

לאחר שמציבים מטרה זו כיעד ברור ומרכזי, קל לדעת מה צריך לעשות: חזרה ל"תוכנית ויסקונסין", העלאת גיל הפרישה לפנסיה, חיזוק המאמצים לצירופם של חרדים ובני מיעוטים למעגל העבודה.

אבל מה שציינתי כאן אינו כלול במצעי המפלגות, מכיוון שרוב ראשי המפלגות לא מודעים ולא לומדים לעומק את מבנה המשק, כיווני התפתחותו ואת הנעשה בו. הם פשוט מנותקים.