אל מעבר להרי החושך

תיאבון למסעות הוא תוצאה מאוחרת של סקרנות אירופית. מרקו פולו או בנימין מטודילה, לא היו נציגים אופייניים של זמנם. האירופאי הממוצע של ימי הביניים ושל תחילת הזמן החדש נטה לבלות את כל חייו ברדיוס של חמישה קילומטרים מביתו (חייו, או חייה, היו מסתיימים בדרך כלל בין 30 ל-40 שנה; 50 שנה ציינו זיקנה מופלגת).

גם תרבויות לא-מערביות הניבו נוסעים ויומני-מסע. מי ישווה לאבן-באטוטה המרוקאי (יליד טאנג'ר), אשר בילה כמעט את חצי חייו - 30 מ-64 שנה - במסעות לאורכו של העולם הידוע ולרוחבו, ממערב הים התיכון ועד סין, ממזרח אירופה ועד מערב אפריקה.

ומי גדול כשואנזאנג (Xuanzang), הנזיר הבודהיסטי הסיני, שיצא לגלות את הודו במאה השביעית לספירה. הוא תר אותה במשך 17 שנה, והשאיר לנו את התיעוד המדוקדק ביותר של חייה בשלהי העידן הבודהיסטי וערב הפלישה המוסלמית. המוסלמים, אגב, היו היסטוריונים מצוינים, אבל מיעטו להתעניין במה שקדם להם. הסיני הסקרן השאיר מפתחות חיוניים, שבאמצעותם בריטים סקרנים יכלו לפתוח הרבה דלתות אבן חתומות.

בודהה מי?

מדהים עד כמה מיעטו ההודים לדעת את תולדות ארצם עד בוא הבריטים, במאה ה-18. פשוט לא ידעו שום דבר. לא ידעו על תור הזהב של הקיסרים הגדולים אשוקה וגופטה; לא ידעו על בודהה ועל בודהיזם; לא ידעו על עתיקות הודו ואוצרותיה.

פקידים קולוניאליים בריטיים, בדרך כלל ללא כל הכשרה אקדמית, לא יכלו לסבול את חוסר הידיעה, והתחילו לחקור. קשה להאמין, אבל היו להם רק שני סימני דרך: היוונים שליוו את אלכסנדר הגדול עד גבולות הודו במאה הרביעית לפני הספירה, והתייר הסיני הנ"ל.

אחד הבריטים, קצין צבא מקצועי ששמו היה אלכסנדר קנינגהם, בא להודו באמצע המאה ה-19. אף כי ההודים אינם נוטים להודות לבריטים על איזשהו דבר, הם חייבים תודה מיוחדת לגנרל הבריטי: הוא גילה את מקדשיהם העתיקים, חשף אותם והציל אותם מחורבן. על שיטתו הוא אמר, "אני מתכוון ללכת בעקבותיו של שואנזאנג".

הודות לנזיר הסיני מן המאה השביעית, הודו יודעת על הישגי עברה המהוללים. בשנה שעברה הודו חנכה אוניברסיטה במדינת ביהאר, הנקראת נאלאנדה. היא נועדה לחדש את תפארתה של אוניברסיטה בשם הזה עצמו, ששואנזאנג ביקר בה, למד בה ותיאר אותה בפירוט רב. היחיו עצמותיה היבשות של נאלאנדה? כיום, אבוי, אף אוניברסיטה הודית אחת אינה מופיעה ברשימת מאה הראשונות בעולם.

סקרנות בת 1,200 שנה סללה אפוא את הדרך למסעותיו של קנינגהם. הוא, וקומץ בריטים אתו, העניקו להודו היסטוריה וארכיאולוגיה.

סלמנזר יספר להם על פורמוסה

לונדון היתה בימים ההם העיר הגדולה והחשובה ביותר בעולם. היא היתה לב האימפריה, והאימפריה היתה תמיד צירוף של הרבה יותר מכוח צבאי ותיאבון מסחרי. דינמיות מופלאה הקפיצה ממלכה קטנה למעמד של מעצמת-על, בתוך מאתיים שנה ופחות.

ההתפשטות האימפריאלית הזינה סקרנות עצומה, שהזינה מצידה את ההתפשטות האימפריאלית. כל גרגיר של מידע על העולם החיצון, בייחוד כאשר בא משוליו האקזוטיים, נעשה להיט סלוני. אנגלים משכילים קראו ספרים לתיאבון. רבי-מכר מילאו את החנויות. הרפתקנים שחזרו מארצות רחוקות הרצו באולמות גדושים עד אפס מקום.

זו היתה הזמנה מפתה לנוכלים ולסוציופתים. בשנים הראשונות של המאה ה-18 התרגשה לונדון עד עומק לבה מן הפגישה הראשונה עם הציוויליזציה המסתורית של פורמוסה (או פורמוזה), שכיום אנחנו קוראים "טייוואן" ("איליה פורמוסה", "האי היפה", היה השם הפורטוגלי). אנגלים מלומדים יכלו לציין את פורמוסה על המפה, ומהיותם אומה של יורדי-ים הם גם הבינו את חשיבותה האסטרטגית. בשנים ההן הופיע בלונדון פורמוסי אחד, שנחטף לאירופה בידי נזירים קתוליים של המסדר הישועי. הם קיוו להשתמש בו להפצת הנצרות במולדתו, אבל הוא הצליח להיחלץ מידיהם. למזלו, הוא פגש איש דת אנגליקני, שהפך אותו לנוצרי הגון, והביא אותו ללונדון. הוא, האנגליקני, העניק שם מקראי, עם רמזים אקזוטיים, לפורמוסי: ג'ורג' סלמנזר, צירוף משעשע של ספר תהלים בתרגום לאנגלית (Psalms) ושל המלך האשורי העתיק שלמנסר.

ג'ורג' ס. נעשה יקירן של האגודות הגיאוגרפיות וההיסטוריות בלונדון. הוא הרצה באוזני חבריהן על הציוויליזציה הפורמוסית, שהיתה מאורגנת בקפידה מיוחדת, אכלה רק בשר לא-מבושל, והתירה קניבליזם לצורכי משמעת (גברים אכלו את נשיהם הסוררות) הוא גם סיפר להם את פלאיה של הלשון הפורמוסית. הוא תרגם תפילות נוצריות לפורמוסית, ואפילו הוזמן לדבר פורמוסית באוזני קהל שוחר תרבות, שבהתפעל מצלילי הלשון המשונה. מחלקות לפילולוגיה באוניברסיטאות אירופיות כללו את הפורמוסית בתוכנית הלימודים שלהם.

מפורמוסית עד קלינגונית

סלמנזר כתב ספר על פורמוסה, שנחטף כלחמניות טריות, וזכה לשתי מהדורות. מה עניין טבעי יותר בשביל בני הזמן ההוא מאשר לרכוש את הספר וללמוד אותו לפני ולפנים בטרם ייסעו אל פורמוסה הקסומה. בהגיעם אל פורמוסה התברר להם, אבוי, שכל דמיון בינה ובין ספרו של ג'ורג' ס. היה מקרי בהחלט.

מר סלמנזר לא היה פורמוסי, כף רגלו מעולם לא דרכה בפורמוסה או באיזשהו מקום מחוץ לאירופה. הוא היה בדאי וגנב ספרותי. הוא העתיק בלהיטות מספרי מסע ספרדיים על תרבויותיה הקדומות של אמריקה, האינקה והמאיה.

את "הלשון הפורמוסית" הוא בדה ממוחו הקודח, וזה, כשלעצמו היה הישג מרשים, הרבה לפני שתסריטאי הוליווד המציאו את לשון הקלינגון.

לימים, סלמנזר כתב אוטוביוגרפיה, והודה בתעשיית השקרים שלו, אם כי אפילו בה נמנע מלגלות איפה נולד או מה היה שמו האמיתי. קשה להגיד שהלקח מוצה עד תומו. עדי ראיה שלא שמעו ולא ראו מוסיפים לפרנס מו"לים ואקדמיות מפעם לפעם, ולשעשע חובבי דרמות תרבותיות.

שלוש שנים של בונפרט

אנגלים לא-בדויים, עם רקע מרשים ועם כוונות הגונות, נהרו במספרים גדלים והולכים אל המחוזות האקזוטיים של האימפריה, עם אוסף מנוגד ומסובך של כוונות. הם האמינו ביתרון הנתון של ארצם ושל תרבותם, ושרו בכוונה יתרה את "בריטניה, משול-משלי בגלי הים" (http://tinyurl.com/rule-waves). התעניינותם בעולם החיצון היתה אותנטית, אם גם לא בלבדית.

כל האימפריות האירופיות שלחו היסטוריונים, גיאוגרפים ואנתרופולוגים, לצד האדמירלים וגנרלי ארטילריה, אל חבליהם המסופחים. שלוש שנים במצרים תחת נפוליאון בונפרט הספיקו ל-500 אנשי מדע צרפתיים לגלות יותר על עתיקות מצרים ממה שגילו העות'מנים והממלוקים ב-500 השנה הקודמות.

סקרנותם של אירופים, ואחר כך של אמריקאים, נעשתה אחר כך בסיס כל הסקרנויות. אדוארד סעיד, חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקאי, הקסים את השמאל העולמי לפני 35 שנה, כאשר הטריף את תוצאות הסקרנות הזו, והעניק לה את שם הגנאי "אוריינטליזם". היה ממש בחלקים של ביקורתו, אבל כרגיל אצלו, שנאה וטינה מילאו תפקיד מרכזי בכתיבתו. הגלאים הזרים של התרבויות האקזוטיות הניחו את היסוד לכל מה שבא אחריהם, מפני שכמעט לא היה שום דבר לפניהם.

רב-המכר שלא היה

ספרי המסעות של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 התאפשרו בזכות עולם חסר גבולות, יחסית. נוסע בריטי היה עולה על רכבת בלונדון, ומגיע - בכל מיני כלי תחבורה - עד דרום אסיה, מבלי להציג דרכון אף פעם אחת. חלקם של ספרי המסע היו יומנים של התרשמויות לא-תמיד-מלומדות, שדעות קדומות, גדולות וקטנות, היו שזורות לאורכם. אבל חלקם היו יצירות אמנות, עם ציורים מרהיבים, עם צילומים מעולים, ועם אוסף מרתק של מידע, לפעמים מדעי ולפעמים רק היולי.

לפני 23 שנה בערך, מי סופר, בימיה האחרונים של ברית המועצות, התחלתי פלירט רב-שנים עם הרי הקווקז. הייתי צולל אל ספרי המסעות הישנים, ואני זוכר לטובה במיוחד את שני הכרכים החגיגיים של דגלס פרשפילד מ-1896 (הניתנים כיום לצפיה ולקריאה עלי רשת, http://tinyurl.com/caucasus-freshfield). הם היו מקור השראתי, כאשר יצאתי בעצמי למסע ממושך בקווקז, שנמשך, בפרקים קצובים, חמש שנים, די הרבה זמן בשביל ספר שלא היה רב-המכר הגדול של זמנו. שמו, אני מרשה לעצמי לציין, הוא Highlanders, וכותרת המשנה שלו היא "מסע אל הקווקז בעקבות הזיכרון" (הוא הופיע, למרבה הצער, רק באנגלית).

ה"טיימס ליטרארי ספלמנט" (TLS) של לונדון הואיל לתאר את הספר כ"בדקר (Baedeker) של הקווקז", רמז למה שהיה פעם מדריך המסעות המפורסם ביותר בעולם. ה"ניו יורק טיימס" הואיל לכתוב שמחבר הספר (עבדכם) "יודע על הקווקז כנראה יותר מכל אדם אחר במערב". בכל הענווה, לא הייתי ראוי למחמאות ההן. ממילא, מאז הופיעו ספרים מעודכנים יותר וטובים יותר. מה חבל שלא נסיתי לפרסם לפני 200 שנה, כאשר אנשים היו נוחים יותר להתפעל מביקורות טובות.

במהלך מסעותיי נתקלתי יום אחד ביחידה חצי-צבאית של לאומנים צ'צ'נים, למחרת קרב נגד צ'צ'נים פרו-רוסיים. בסיום הראיון איתם התייצב אחד מהם, ודיקלם, ברוסית ללא דופי, שורות מפורסמות משיר של מיכאיל לרמונטוב על אופיים הלוחמני חסר-הפשרות של הצ'צ'נים. משסיים, כל הצ'צ'נים קמצו את אגרופיהם, וקראו "אללהו אכבר".

זה היה רגע אבסורדי להקסים. לרמונטוב היה סוכן תרבותי וצבאי של האימפריאליזם הרוסי, 150 שנה ויותר קודם. את תוצאות האימפריאליזם ההוא ניסו הצ'צ'נים לבער, כדי לחזור ולכונן את זהותם. אבל זהותם היתה במידה רבה תוצאה של התנגשותם עם הרוסים. משוררים, סופרים אנתרופולוגים ותיירים רוסיים הגדירו את הזהות הזו, והנחילו את ההגדרה למזוהים.

אחת לכמה שנים, עדיף בתאריכים עגולים, העיר דרבנט בדגסטן הרוסית, על שפת הים הכספי, מציינת את יובל מסעו של הסופר הצרפתי המהולל אלכסנדר דומא אל הקווקז. הוא יצא לשם ב-1858, במסע מאורגן להפליא, שכלל מזון ויינות, ריהוט ואריגים, מתנות וספרים. דומא, התברר לי, לימד לא רק את הצרפתים את דרכי הקווקז, כי אם גם את הדורות הבאים של קווקזים.

ב-2012 הודיע ז'ראר דפרדייה, הגאון הקצת-מופרע של הקולנוע הצרפתי, כי החליט להתחקות אחר נתיביו של דומא, ולשחזר את מסעו (צפו-נא בטריילר הנאה, http://tinyurl.com/dumas2). זה אולי רעיון לא רע, הצריך החלה במקומות נוספים: בעקבות רודיארד קיפלינג, להודו ולבורמה; בעקבות ריצ'רד פרנסיס ברטון אל מקורות הנילוס באפריקה; בעקבות מרק טוויין סביב ארץ הקודש; אולי אפילו בעקבות הרודוטוס, היווני הקדמון, "אבי כל ההיסטוריונים", ברחבי ה'אויקומני', העולם הידוע של זמנו.

ספרי מסעות התרבו כחול על שפת הים. הם ממעטים לעורר התרגשות. פרוזה, מעולה כאשר תהיה, אינה משתווה לרזולוציה ולצבעים של נשונל ג'יאוגרפי או דיסקאברי. אבל היא יכולה להיות מוסיקת רקע: לקרוא עמוד, אולי בקול רם, לתועלת הילדים, ולטייל יום; עמוד אחד, יום אחד. נסיעה טובה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny