2,500 שקל לשעה: כך הפכו הבוררויות לשר"פ של מערכת המשפט

פרויקט מיוחד על המסלול עוקף בתי המשפט ■ ‏‎עו"ד יוסי שגב: "הופעתי לא פעם בפני בוררים שכל מה שעניין אותם היה למשוך את הזמן על עוד ועוד ישיבות, כדי להרוויח יותר. הם לא למדו את החומר. זו הייתה בושה וחרפה"

בוררים /איור: עומר הופמן
בוררים /איור: עומר הופמן

לפני 4 שנים, ב-2011, יזם שר המשפטים דאז, יעקב נאמן, את הצעת "חוק בוררות חובה", שהבטיחה לשנות סדרי יסוד של מערכת המשפט בארץ. לפי ההצעה, נשיא או סגן נשיא בבית משפט השלום יהיה רשאי להעביר להכרעתו של עורך דין פרטי שישמש כבורר, כל תביעה אזרחית - גם ללא קבלת הסכמת הצדדים לתביעה - עד סכום של 2.5 מיליון שקל. נאמן האמין שההצעה היא הקלף שיסייע לשחרר את עומס התיקים הכבד שרבץ על מערכת המשפט ויביא גאולה לציבור הסובל מהתמשכות הדיונים המשפטיים.

אבל הגאולה לא הגיעה. מערכת המשפט בראשות נשיא בית המשפט העליון היוצא, אשר גרוניס, נעמדה על הרגליים האחוריות ומנעה את חקיקת חוק בוררות חובה. לטענת המשפטנים הרבים שהתנגדו לחוק ומנעו אותו, "כפייה על צדדים ללכת לבוררות היא מנוגדת לערכי היסוד של המשפט; ואם ההצעה הייתה הופכת לחוק, מדובר היה הלכה למעשה, בהפרטה של מערכת השיפוט בישראל ובפגיעה בזכות הגישה לערכאות".

בוררות היא שיטת שפיטה ואמצעי הכרעה בין צדדים מסוכסכים על-ידי אדם נייטרלי, שהצדדים בחרו בו והסכימו לקבל את הכרעתו. גם ללא חוק המחייב פנייה לבוררות, תאגידים רבים וגם אנשים פרטיים, פונים מרצון להליכי בוררות, וסכסוכים משפטיים רבים מסתיימים בפסק בורר. בחלק מהמקרים, הצדדים פונים לבוררות בהמלצת בית המשפט. במקרים רבים אחרים, הפנייה לבוררות נעשית טרם ההגעה לבית המשפט, בין היתר, על סמך סעיפי בוררות שעוגנו מראש בהסכמים.

בישראל פועלים גם כמה מוסדות פרטיים שמתמחים בניהול הליכי בוררות וגישור, ובראשם "המוסד הישראלי לבוררות עסקית", בניהולו של השופט בדימוס דן ארבל; ו"המשכן לבוררויות", בראשות עו"ד דליה רבין ובניהול עו"ד דורון סטריקובסקי, שהוקם ב-2009. המוסדות הללו מעסיקים עשרות שופטים בדימוס, משפטנים ועורכי דין בכירים שבאמצעות הבוררות, מתפרנסים היטב גם בשנות הפנסיה.

דומה שאין חולק כי הליך הבוררות, בדומה ל"אחיו", הליך הגישור, הוא בבסיסו הליך חיובי שמסייע להפחתת הלחץ מבתי המשפט ומקצר התדיינויות משפטיות. אולם מערכת הבוררות סובלת גם מתחלואים לא מעטים, ולעתים סימני-השאלה סביב ההליך עולים על סימני-הקריאה שלו. חלק מהקשיים הם - שהליכי הבוררות אינם שקופים ואינם מפוקחים דיים. הבוררים אינם כפופים לדין, שכרם גבוה ופרוץ, כשירותם הרפואית/נפשית אינה נבדקת, ופסקי הבוררות אינם מפוקחים מהותית, והם ניתנים לערעור רק במקרים מסוימים וקיצוניים.

בכתבה זו, שתתפרסם בשני חלקים, נבקש להציף את הקשיים המרכזיים בהליך הבוררות, ולהציע פתרונות.

בוררים בולטים
 בוררים בולטים

שכר הבוררים גבוה ואינו מפוקח

בשונה משופטים, שמקבלים שכר חודשי קבוע מהמדינה, הבוררים שפועלים באופן פרטי מתוגמלים לפי שעות עבודתם על הבוררות. מי שמשלם את שכר הבוררים הוא בעלי הדין הניצים שמממנים את שכרו והוצאותיו של הבורר במועדים שהוא קובע, אם אין כוונה אחרת בהסכם הבוררות. על-פי בקשת בעל דין, בית המשפט רשאי להפחית שכר שקבע הבורר, אם בית המשפט סבר שהוא מוגזם.

מאחר שמוסד הבוררות אינו שקוף, קשה לדעת כמה בורר מקבל עבור שעת עבודה. מוסדות הבוררות מתמחרים "שעת עבודת בורר" במחירים שנעים בין 300 דולר ל-900 דולר לשעה. לדברי יו"ר המשכן לבוררות ולפתרון סכסוכים, שמעסיק עשרות משפטנים ומנהל מאות הליכי בוררות וגישור בשנה, עו"ד דורון סטריקובסקי,"אצלנו השכר משתנה בין סוגי הבוררים ונע בין 1,600 שקל לשעה ל-2,000 שקל לשעה. את התשלום משלמים שני הצדדים".

את השכר השעתי הנמוך יותר מקבלים עורכי דין או שופטי שלום בדימוס, ואילו את הסכומים הגבוהים מקבלים בוררים בעלי ניסיון רב יותר, כגון שופטי יוצאי בית המשפט העליון ונשיאים לשעבר של בתי המשפט שמשמשים כבוררים. סטריקוסקי חושף כי "בבוררויות שהמדינה היא צד להן, הסכומים הם על-פי רוב יותר נמוכים, ולכן לא כל בורר מוכן לשבת בהן".

לפי ההערכות, הבוררים מרוויחים בין 1,600 שקל ל-2,500 שקל לשעת עבודה, ואף יותר.

בראיון שנתנה השופטת לשעבר והבוררת בהווה, שרה פריש, היא מתחה ביקורת על שכר-הטרחה שגובים כמה מעמיתיה הבוררים, ונקבה בסכומים דומים לאלה שבהם נקב סטריקובסקי. לדברי פריש, "שכר-הטרחה צריך לקדם את רעיון הבוררות, והמחסום של בוררים שגובים 700 ואף 800 דולר לשעה אינו תורם לקידומו".

פריש ציינה כי בוררות היא אמנם תהליך משפטי פרטי שהתשלום הוא חלק ממנו, אבל באותה נשימה הוסיפה: "שכר הבוררות שלי הוא נמוך יחסית - בסביבות 300 דולר לשעת עבודה - אבל אני יודעת שישנם בוררים שגובים שכר-טרחה גבוה מאוד, המגיע ל-700 ואף ל-800 דולר לשעה מכל צד. אני לא חושבת שזה הכרח או שעבודתם טובה יותר. שכר-טרחה גבוה אינו מעיד בהכרח על טיבו של הבורר. צריך לגבות שכר-טרחה מכובד, אבל הוא לא צריך להיות מוגזם. צריך לקדם את רעיון הבוררות, והמחסום של שכר-טרחה גבוה מדי אינו תורם לקידומו".

ב-2010 "גלובס" חשף, כי בוררים מבוקשים דוגמת השופט המחוזי לשעבר, בעז אוקון, שכונה "בורר האלפיון העליון", ושימש בין היתר כבורר בסכסוך בין הגיאולוג יוסי לנגוצקי לחברת סקורפיו של בני שטיינמץ על הזכויות בתגליות הגז הטבעי "תמר" ו"דלית", גובים סכומים גבוהים אף יותר מאלה שציינה פריש, של כ-2,000 שקל לשעה.

המבוקשים גובים יותר מ-2,500 שקל לשעה

משפטנים שעימם שוחחנו ציינו, כי אוקון גובה לעתים שכר שהוא אפילו גבוה מ-2,500 שקל לשעה. בוררים מבוקשים ויקרים נוספים שגובים שכר דומה, ולא מדובר ברשימה סגורה, הם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, השופטים העליונים בדימוס, טובה שטרסברג-כהן ותיאודור אור; השופטים המחוזיים בדימוס, אורי גורן, דן ארבל, ואמנון שטרסנוב, עורכי הדין רם כספי, אלקס הרטמן, פנחס רובין ונוספים.

מי שייצג את לנגוצקי בבוררות הוא עו"ד יוסי שגב. לדבריו, "במקרה של בעז אוקון, למרות השכר הגבוה שמשולם לו, ההליך כולו יצא הכי זול, כי אם ההליך היה מתנהל בבית משפט הוא היה נמשך זמן רב יותר, והצדדים היו מוציאים הרבה יותר כסף על הייצוג המשפטי".

אז כמה מרוויח בורר מוביל בהליך בוררות אחד?

לדברי שגב, בבוררות "גדולה", ואלה הן רוב הבוררויות המתנהלות בפני הבוררים המובילים שהוזכרו כאן, משלם כל אחד מהצדדים לבורר כ-300-350 אלף שקל. כלומר, בהליך בוררות אחד שנמשך על-פי-רוב מספר חודשים, מרוויח הבורר כ-700 אלף שקל. עם זאת, שגב חוזר ומדגיש כי כאשר מדובר בסכסוכים שהיקפם יותר מ-3 מיליון שקל, למרות הסכומים הגדולים שמקבל הבורר, הבוררות היא יותר זולה מאשר הליך שמתנהל בבית המשפט. "נכון שזה עושה רושם אליטיסטי, אבל צריך להבין שאם גומרים סכסוך בחצי שנה באמצעות בוררות, במקום ב-3 שנים בבית המשפט ועוד שנה וחצי בערעור, אז בסופו של דבר זה יותר זול".

ועו"ד סטריקובסקי מסכים: "בסופו של דבר, ההליך היקר לכאורה הוא הזול מבחינת זמן שיפוטי ועלות לקוחות. הליכי בוררות נגמרים בזמן יותר קצר ומתנהלים באופן יותר יעיל מאשר בבתי המשפט. כשאתה בא לבית משפט יש לשופט לפעמים דיונים דחופים אחרים. פה אתה בא ב-8 וחצי, מתיישב מול הבורר, וההליך מתנהל עד שהוא נגמר עם מעט הפרעות".

עו"ד שגב, שייצג בהליכי בוררות רבים, מדגיש כי היות שקשה מאוד לערער על פסקי בורר, הדבר החשוב ביותר בהליכים הללו הוא זהות הבורר. שגב: "הואיל ולא ניתן לערער, בהליכי בוררות הכול 'על הידיים והראש של הבורר ונתת את גורלך בידיו'. לכן, כשקליינט שלי רוצה שנכניס סעיף בוררות בחוזה, אני דואג לכך שיהיה כתוב שהבורר, לפי הצורך, יהיה 'שופט בדימוס של בית משפט מחוזי או של בית משפט עליון'. ואם אין הסכמה לכך, אני לא מסכים להתניית בוררות בהסכם".

כדי להמחיש עד כמה זהות הבורר מכריעה, מזכיר שגב שהוא ייצג בעבר בבוררויות שנערכו בפני נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר. "במקרים הללו קיבלתי בורר בעל יושר קיצוני שעובד לפי חוק, מנמק את פסקי הבוררות לעילא ונותן פסק בוררות תוך זמן קצר. זה שירות בוררות דה-לוקס, ששווה כל אגורה". יצוין כי שמגר גובה שכר-טרחה דומה לזה שגובה אוקון - כ-2,500 שקל לשעה.

גם המדינה נופלת לעתים למלכודת-הדבש שמציע מוסד הבוררות. נראה כי מעטים בפרקליטות המדינה שיערו שהליך הבוררות בין המדינה לבין חברת כיל יימשך יותר מעשור, ויעלה למשלם המסים 5 מיליון שקל על ייצוג משפטי. במאי 2014 הסתיימה הבוררות בניצחון למדינה, כשנקבע כי כיל תשלם עוד מאות מיליוני שקלים עבור הזיכיון להפיק מינרלים מים המלח. בסכסוך בין כיל למדינה פעלו כבוררים עורכי הדין רם כספי, מטעם כיל, ואלקס הרטמן, מטעם המדינה, וכן שופטת בית המשפט העליון לשעבר, טובה שטרסברג-כהן, שבחרו שני הבוררים האחרים. לפי הפרסומים, כל אחד מהשלושה קיבל 1,450 שקל לשעת בוררות בתוספת מע"מ, ועוד 350 שקל לשעת עוזר משפטי.

"2,500 שקל לשעה? לא גבוה בסכסוכים הללו"

אחת ההשלכות הבעייתיות מכך ששכר הבוררים נגזר משעות העבודה שלהם על התיקים, היא שהליך הבוררות עלול לשמש אמצעי למשיכת זמן. לדברי עו"ד שגב "הופעתי לא פעם בפני בוררים שכל מה שעניין אותם היה למשוך את הזמן על עוד ישיבה ועוד ישיבה, כדי להרוויח יותר, וכל מה שעניין אותם זה הם עצמם. הם לא למדו את החומר. זאת הייתה בושה וחרפה, ואתה גם לא יכול לבטל את השגיאות המהותיות שלהם".

כך קרה בבוררות שנוהלה 4 שנים בין יו"ר בנק דיסקונט לשעבר, אריה מינטקביץ', לבין הבנק, שהגיעה לסיום רק לאחר שמינטקביץ' האשים את דיסקונט כי הוא מסרב למנות את עו"ד פנחס רובין לבורר, אף שבתחילה הסכים למינויו. בסופו של דבר, הכריע הבורר ג'וש רוזנצוויג כי מינטקביץ' יקבל גמול פרישה בסך 10 מיליון שקל.

רובין עצמו, ראש משרד גורניצקי שמשמש מעת לעת כבורר בסכסוכים עסקיים גדולים וגם מייצג צדדים בפני בוררים אחרים, אינו מתרגש מהטענות כי שכר הבוררים הוא גבוה מדי ומוגזם. "אני מתעסק עם סכסוכים מאוד גדולים על הרבה מאוד כסף. שאלת עלויות הבורר היא אף פעם לא רלבנטית בבוררויות שאני מעורב בהן. זו פשוט לא שאלה שקיימת. אנחנו אפילו לא שואלים כמה יעלה שכר הבורר. פשוט מקבלים את הקבלות ומשלמים".

רובין מציין כי בבוררויות שבהן הוא מעורב שכר הבורר יכול להגיע ליותר מ-2,500 שקל לשעה, אך לדבריו "אני בכוונה מביע את האדישות שלי לנושא הזה. בעיניי אין שום סיבה שהבורר ירוויח פחות מעורכי הדין שמשרתים את הלקוחות בהליך הבוררות. שכר בורר של 2,500 שקל לשעה איננו סכום גבוה במחלוקות הללו".

- ממתי אנשי עסקים, עשירים ככל שיהיו, אדישים לכספים שהם מוציאים מכיסם?

רובין: "אנשי העסקים הללו בוחרים ללכת לבוררות לאור יתרונות ברורים שיש לה על פני התדיינות בבית המשפט. הבורר מיומן ומומחה בתחום של המחלוקת. ההליך הוא גם יותר מהיר, ומקווים שהוא יותר יסודי כיוון שהבורר מקדיש יותר זמן מהזמן השיפוטי שעומד לרשות השופטים".

לשכת עורכי הדין: העלויות הן בעיה לא פשוטה

עו"ד רונן סטי, בורר ומגשר עסקי, ויו"ר הפורום ליישוב סכסוכים בלשכת עורכי הדין, חושב אחרת. "העלויות של הליך הבוררות הן בעיה לא פשוטה. ההליך הוא יקר ויש בוררים שמקבלים 2,500 שקל לשעה. אם עורכי דין וצדדים מנהלים בוררות של מאות שעות, כיוון שהמטריה מורכבת, עליהם להביא בחשבון שזה יהיה יקר מאוד. זה לא מתאים למי שאין לו כסף. מצד שני, בבית המשפט, עם כל הכבוד, הם לא יוכלו לקבל מאות שעות של שופט שיתייחס לטענות החשובות שלהם, וזו כוחה של הבוררות. אתה מקבל מוצר אחר לגמרי".

- איך פותרים את בעיית העלויות? הרי אנשים פשוטים לא יכולים לפנות לבוררות.

סטי: "ניתן לתכנן ולהגביל מראש את זמני הטיעון והיקף הדיון בבוררות. ישנן טכניקות בבוררויות בחו"ל שאפשר ליישם אותן בארץ, וכך לאפשר בוררויות גם בסכסוכים קטנים. ניתן להגביל בוררות גם ל-3 שעות. זה הכול עניין של הסכמה, שהרי ברוב המקרים, עלות הבוררות נקבעת על בסיס שעתי. ניתן גם לגבש שכר-טרחת בורר שיהיה מבוסס על בסיס גלובלי, ויוגבל למכסת שעות ידועה מראש, כשחריגה ממנה תחייב בעלות נוספת. כך הבוררות תהיה במחיר סביר וידוע".

"מסלול עוקף בתי משפט לעשירים בלבד"

"הליך הבוררות בישראל מהווה מסלול עוקף בתי משפט לעשירים בלבד. במקרה הטוב אפשר להשוות אותו לשר"פ (שירות רפואי פרטי) במערכת הבריאות, ובמקרה היותר מדויק ל"מסלול המהיר" לתל-אביב לעשירים בלבד, שבו העשירים חולפים ועוקפים את אלה שעומדים בפקק של בתי המשפט, והם, בעלי המאה, יגיעו הרבה לפניהם וגם יקבלו מהבוררים את מבוקשם".

כך אומר עו"ד יובל אלבשן, דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו, וממייסדי עמותת "ידיד" הפועלת זה שנים למען העצמת השכבות החלשות בחברה. לדברי אלבשן, "הבוררים הם תמיד שופטים בדימוס או עורכי דין ותיקים שגובים אלפי שקלים לשעה, ורק מי שיש לו הרבה מאוד כסף יכול לקבל את השירות שלהם". אלבשן מציין כי "גם למעמד הביניים, ולא רק לעניים, המסלול הזה של בוררות הוא לא רלבנטי. מדובר במסלול שאינו פתוח לציבור, הוא יקר מדי, וגם לא נגיש לרבים במובנים נוספים".

- רבים מהבוררים הם שופטים בדימוס שמסוגלים בהחלט לראות גם את הצד החלש.

"העניים והמוחלשים בחברה שלנו מגיעים לבית המשפט רק כשהם הגיעו עד לקצה, רק כשהזכויות שלהם נפגעות בצורה מאוד דרמטית, ולא כשיש להם מחלוקת כספית 'רגילה', כמו שזה קורה אצל אנשי עסקים וחברות. הליך הבוררות הוא מעצם טבעו מקום שאמור לנסות להוביל לעמדת אמצע יותר מתפשרת בין צדדים לסכסוך, אבל בתביעות של העניים והמוחלשים האלמנט הזה הוא לא תמיד רלבנטי בכלל".

- האם אתה אישית השתתפת בבוררויות שבהן ייצגת מעוטי יכולת?

"יצא לי לייצג בבוררויות כאשר הן נכפו על אנשים בהסכמים ראשוניים. כלומר, כאשר בחוזים היו סעיפים שקבעו שבמקרה של מחלוקת פונים לבוררות. למשל, היה לי מקרה של מפעל בדרום, שהכניס סעיפי בוררות להסכמים שלו עם הספקים של המפעל. מדובר היה בעסקים קטנים מאוד. באותו מקרה יצא לי להיחשף לבוררות מבפנים, ומה שאתה חווה זה שאתה בא למקום שמי שהכתיב אותו מראש זה אותו מפעל, אותו צד חזק שהבורר נוטה מראש לכיוונו".

- ובכל זאת, הבוררויות מורידות את העומס הכבד מבתי המשפט.

"הרעיון שהבוררויות יורידו מהעומס של בתי המשפט הוא רעיון נשגב ויפה. עם זאת, חשוב לזכור שהורדת העומס מבתי המשפט דרושה בעיקר למי שאין לו כסף, ולכן טווח ואורך הנשימה שלו בהליכים משפטיים הוא קצר".

עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" לקידום חברה כלכלית הוגנת, שמשמש כבורר ב"המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין", מסכים עם רוח הדברים של עו"ד אלבשן. עו"ד מן אומר כי "הליכי בוררות אמנם נגישים לציבור כולו, כי כאשר הצדדים מסכימים לפנות לבוררות יש היום גופים שמעניקים שירותי בוררות במחיר לא גבוה, כמו 'המוסד לבוררות של הלשכה', שמקיים מסלול מהיר לתביעות מצומצמות בהיקף של עשרות עד מאות אלפי שקלים (עד 250 אלף שקל), שבו שני הצדדים משלמים כ-7,500 שקל עבור הליך הבוררות. עם זאת, הליכי בוררות יעילים שמתנהלים בתנאים טובים ובשמיעה רציפה מול בוררים בעלי ניסיון רב, מתקיימים בדרך-כלל רק בין צדדים שיש להם משאבים לקיים אותם".

לדברי מן, "אנשי העסקים הגדולים הולכים לבוררים כמו השופטים לשעבר בעז אוקון ומאיר שמגר, או לעורכי דין כמו אביגדור קלגסבלד, פנחס רובין, רם כספי, צבי אגמון ודומיהם, ותמורת כספם הרב הם מקבלים בוררות עם שמיעה רציפה של ימים, באווירה של מועדון סגור. אותם אנשי עסקים וחברות מעדיפים לקבוע את תנאי המשחק בעצמם, בלי התערבות של בתי משפט, והם מקבלים שירות ייחודי".

הכשירות הרפואית לא מפוקחת

עורכי דין ובעיקר שופטים רבים פונים עם פרישתם לגמלאות, בגיל 70, לעסקי הבוררות, ומוצאים פרנסה יפה מאוד במקצוע החדש. וכך בגיל 70-80 ויותר, הם ממשיכים למלא תפקיד שיפוטי מכריע. זאת, ללא שהם נדרשים לעבור בדיקות רפואיות כלשהן, בניגוד למקצועות אחרים בשוק, ואפילו לא למסור הצהרת בריאות.

עם השופטים שמשמשים היום כבוררים נמנים נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר; מנהלי בתי המשפט לשעבר דן ארבל, משה גל ובעז אוקון; נשיא בית המשפט המחוזי בת"א לשעבר, אורי גורן; השופטים והשופטות דרורה פלפל, יהודה זפט, גבריאלה דה-לאו-לוי, נורית אחיטוב, ושופטים רבים נוספים בדימוס.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, הגיל אינו צריך לשחק תפקיד בשיקול אם לאשר או לפסול פסק בוררות. כך עולה מפסיקת העליון ב-2010 שבה הוא דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של המחוזי, אשר דחה בקשה לביטול פסק בורר, בטענה כי הבורר, המקובל יוסף כדורי, הוא בן 95, ואינו כשיר לשמש כבורר בגיל כה מבוגר. שופטי העליון כתבו כי הגיל עשוי לשמש דווקא יתרון "בזכות ניסיון החיים ותבונת החיים הנצברים במשך השנים התורמים תרומה חשובה למלאכת ההכרעה". לדבריהם, בהיעדר תשתית עובדתית לגבי חוסר תפקודו או כישוריו של הבורר, נדחתה הבקשה לרשות לערער.

עורך דין רונן סטי מסכים עם הרוח שקבע העליון. "הטענה, שיש בוררים שאינם כשירים רפואית, היא מקוממת. אם צדדים חוששים שבורר אינו כשיר רפואית או זקן מדי, אז שלא יפנו אליו מראש. הטענה הזו מטילה רפש בעצם זה שאדם מבוגר. בורר בא בשנים יכול להיות 'כיין שהשתבח'.

עוד קודם לפסק הדין בעניין כדורי, נמתחה ביקורת על השופט העליון בדימוס, יעקב מלץ ז"ל, שנתן ב-2006 פסק בורר לא מנומק שהרעיד את אמות-הספים של המערכת המשפטית. זאת, כאשר מלץ חייב את חברת כלל פיננסים לשלם סכום עתק של 96 מיליון שקל, לשחקן מעו"ף אלמוני ושנוי במחלוקת, בשם אלי ארוך. פסק הבורר של מלץ בוטל, בטענה כי ארוך זייף מסמכים שהגיש לבורר. במהלך הפרשה נמתחה ביקורת שגרסה כי גילו המבוגר של מלץ, 82, בזמן הבוררות, השפיע על אופן ניהולה. טענה, שלא נבדקה ולא הוכחה מעולם.

לדברי עו"ד סטריקובסקי, בעיית גיל הבוררים המתקדם היא ברת פתרון. "הצוות שלנו חי עם הבוררים שעובדים אצלנו, ואנחנו יודעים מה מצבם הרפואי. אנחנו לא בודקים את המצב הרפואי-פיזי, אבל טאץ'-ווד לא הייתה לנו בעיה עד עכשיו, חוץ מהמקרה של השופט ורדי זיילר ז"ל, שהלך לעולמו במפתיע בזמן שעבד כבורר אצלנו".