קרע נפער ביחסי ישראל-ארה"ב. אולי הוא יתאחה, ואולי לא

קרע נפער ביחסי ישראל-ארה"ב. אולי הוא יתאחה, ואולי לא

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

מוקדם מדי להעריך תועלת ונזק. אפשר שיידרשו שנים, כדי להעריך את תוצאות קריאת התיגר של בנימין נתניהו בוושינגטון.

במרוצתן של 25 שנות כתיבה על יחסי ישראל-ארה"ב, בעל הטור הזה הניח שהם חסונים כאלון; שמליצי היושר של ישראל בארה"ב הם כה כבדי משקל, עד שחטיבת בולדוזרים לא תוכל להזיז אותם.

במרוצת השנים האלה היה אפשר לצפות בשורה של פוליטיקאים אמריקאיים נסוגים מכל רמז של אי הסכמה עם ישראל, לטובת שיורם האלקטורלי ולטובת האפקטיביות שלהם. קשה להיזכר באיזה חלק של המפה הפוליטית היה אפשר למצוא הסכמה לבבית בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני. ישראל סיפקה את הקונצנסוס, מפעם לפעם.

ואף כי מוקדם מדי להעריך, אני אינני בטוח עוד בחוסן היחסים. לעניות דעתי, בנימין נתניהו קילף השבוע את שכבת העור המגינה על כלי הדם מפני הזדהמות. בפעם הראשונה זה 40 שנה (לוח-זמנים קצת שרירותי, נניח מאז מלחמת יום הכיפורים), מספר ניכר של חברי קונגרס מתייצבים נגד עמדת ישראל בפומבי, בקול רם, במחוות גוף, בהעוויות פנים.

וזה קורה ב'סמאנה סאנטה', השבוע הקדוש בלוח השנה הישראלי באמריקה: זמן כינוס הוועידה השנתית של אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית. בשבוע הזה, בהתקרב האביב, מתייצבים עשרות חברי קונגרס, סנאטורים וצירים במליאת אייפא"ק, כדי להירשם בלוח הנוכחות. המעמדים האלה, שהתעצמו והלכו מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, נעשו כמעט דתיים; הפוליטיקאים הפכו לעולי-רגל; ראשי אייפא"ק היו הכוהנים הגדולים.

קיראו עוד ב"גלובס"


התעלול הטכני של ביינאר

קדושת ה'סמאנה סאנטה' הועמדה השבוע בספק. גם אם הנוכחות בהיכלות אייפא"ק הוסיפה להיות מרשימה, תשומת הלב הוסחה אל מליאת הקונגרס. שם, רק תעלול טכני של יושב ראש בית הנבחרים הסתיר עשרות מושבים ריקים מעין המצלמה. בשיטה האמריקאית, יושב ראש בית הנבחרים חזק לאין שיעור מיושב ראש הכנסת, והוא הקובע הבלבדי של סדר היום. ג'ון ביינאר, היושב ראש הרפובליקאי, מי שהזמין את ראש הממשלה מבלי להימלך בדעת איש, ציווה על אנשי-סגל של מפלגתו לחבוש את מושביהם של כמעט 50 צירי קונגרס דמוקרטיים אשר החרימו את הנאום.

לא ברור כלל מה היה מוטב לישראל, החרמה או אי-החרמה. מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, ננסי פלוסי, לפנים יושבת-ראש בעצמה, לא חדלה להעוות את פניה. היא שנאה את הנאום, היא שנאה את הנואם, והיא גם פרסמה הודעה ברוח הזו לאחר מעשה. היא חשבה את הנאום ל"מתנשא". היא אינה הראשונה הפוקדת עוון כזה על ראש הממשלה. בני-שיח זרים שלו, מביל קלינטון כמעט לפני 19 שנה, עבור דרך אנג'לה מרקל וניקולא סרקוזי, וגמור בברק אובמה, הביעו הסתייגויות דומות, או לפחות רמזו עליהן.

מבקרי ננסי פלוסי לא יתקשו לייחס את תגובתה לרדיקליות ולשמאליות (באמריקאית מדוברת מעדיפים את המונח "ליברלי" על פני "שמאלי"). עמדותיה, ניסוחיה, ואפילו הופעתה החיצונית, הפכו אותה לשק חבטות של הימין. היא לא היתה נכס אלקטורלי של מפלגתה בארבע השנים האחרונות. תחת מנהיגותה, הדמוקרטים הוכו בשלוש בחירות רצופות לבית הנבחרים, אפילו בשנה שבה ברק אובמה גבר על מיט רומני בבחירות לנשיאות. בבחירות האחרונות פחת חלקם של הדמוקרטים בבית הנבחרים לשיעור שלא נראה דוגמתו זה 80 שנה ויותר.

אף על פי כן, פלוסי היא המנהיגה הלא-מעורערת של מיעוט גדול בבית הנבחרים (188 מתוך 435), שנבחרו בקולותיהם של 45% מן המצביעים. דמוקרטים הם הרוב הגדול של צירי בית הנבחרים במדינות קליפורניה וניו יורק. יתר על כן, המיעוט הזה מייצג כמעט את כל המצביעים השחורים ואת הרוב הגדול של המצביעים ההיספאניים. אלה האחרונים הם שני המיעוטים האתניים/גזעיים הגדולים ביותר באמריקה. שני שלישים של היהודים באמריקה מצביעים לטובת הדמוקרטים.

כאשר המנהיגה הבולטת ביותר של הדמוקרטים בקונגרס מתייצבת בגלוי ובכעס נגד ראש ממשלת ישראל, אין מנוס מלהגיד שנפל דבר ביחסים.

צריך להודות, שההתחזקות ההיסטורית ביחסי ישראל עם ארה"ב ב-40 השנה האחרונות היתה בעיקר תוצאה של הנדסה פוליטית, לאו דווקא של התאהבות רומנטית. עניין רגיל הוא בפוליטיקה האמריקאית, שקבוצות אינטרסים קטנות-יחס מצליחות לקדם את ענייניהן מכוח שקדנות והתמדה, ובמידה רבה מפני שקבוצות אינטרסים יריבות אינן מתייצבות מולן.

בעגה הפוליטית האמריקאית, התופעה הזו מתוארת כ"שדולות של עניין אחד". הן מעניינות פוליטיקאים, מפני שיש להן כוח מרשים של גיוס מצביעים, ועוד יותר מזה - של השפעה על תרומות כספים. החוק אוסר עליהן לתרום בעצמן, או לייעץ בגלוי לאחרים. אבל רשימות הדיוור הגדולות שלהם מקילות עליהן להשפיע במישרים על צורת המחשבה של תורמים פוטנציאליים.

על השדולה הפרו-ישראלית אפשר להגיד שהיא הגיעה אל פרקה במחצית הראשונה של שנות ה-80. טבילת האש הראשונה שלה התרחשה באביב 1981, כאשר ממשלו החדש של רונלד רייגן ביקש את אישור הקונגרס למכירת מטוסי הריגול אייוואק"ס לערב הסעודית.

זה היה הזמן שבו ישראל עדיין שגתה בחלומות על ברית דה-פקטו עם איראן נגד סדאם חוסיין. הסעודים הוחזקו כאויבים גדולים מן האייאטוללה. השדולה לחמה בעיסקה ההיא בכל כוחה, בהשראת ישראל ובעידודה. האיש מס' 2 בשגרירות בוושינגטון היה אז דיפלומט מתחיל אך מבטיח, בנימין נתניהו.

המערכה נגד אייוואק"ס לא עלתה יפה. הממשל הצליח לכופף מספר מספיק של ידיים, כדי לזכות ברוב בסנאט. המנהל הצעיר והדינמי של אייפא"ק, טום דאיין, הכניס את חלשי-המרפקים אל רשימה שחורה. הוא עודד את חברי אייפא"ק לתרום למסע הבחירות של יריביהם בבחירות הבאות לסנאט, ובבחירות שאחריהן. הוא עצמו התפאר בהצלחה הטקטית להזרים "כסף מוקדם", "כסף אמצעי" ו"כסף מאוחר" בשלבים קריטיים של מערכת בחירות ארוכה, כדי להטות את הכף (התערבות אייפא"ק היתה אחר כך נושא לבירור ארוך בוועדת הבחירות המרכזית).

תעודת הכשר מאייפא"ק

והכף אמנם נטתה. חלק חשוב מתומכי אייוואק"ס הובסו, כאשר ניסו לחזור ולהיבחר. הסנסציונית מכולן היתה תבוסתו של הסנאטור צ'אק פרסי, היושב ראש הרפובליקני של ועדת החוץ. ההצלחות האלקטורליות של 1984 שינו את משוואת הכוחות.

פוליטיקאים, שישראל היתה בשבילם עניין משני, הסיקו את המסקנות. כדי לקבל תעודת הכשר מאייפא"ק, הם קיבלו את פרשנותה המדינית. בחבורה הזו היו ימין ושמאל, מן הדינוזאור הדרומי חסר-הפשרות ג'סי הלמס, שהאשים פעם את דוד בן גוריון בנסיון להשתלט על העולם, עד הפופוליסט השמאלי טום הארקין.

מ-1984 ואילך, בבחירות המקדימות לנשיאות בשתי המפלגות מתנהלת תחרות בין המתמודדים על מידת נאמנותם לעניין הישראלי. התחרות הזו לובשת לא פעם ממדים מגוחכים, אבל היא משקפת את ההצלחה הפנומנלית של השדולה.

"שארצנו תילחם את מלחמותיו"

אין ספק שיש אהדה כללית לעניינה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. את זה חוזרים ומראים הסקרים. אף על-פי כן, האהדה אינה אוניברסלית. כאשר היא נפרטת לפרוטות, וכאשר אנשים נשאלים שאלות קונקרטיות, מסתבר שהתמיכה בישראל אינה אוטומטית. אבל איש מעולם לא הצליח לארגן את מבקרי ישראל באופן שבו מאורגנים מליצי-היושר שלה. ואיש גם לא הצליח לעורר דעת קהל של ממש נגדה, מחוץ כמובן לקמפוסים של אוניברסיטאות.

מה מקור הכשלון הזה? הוא נובע בראש ובראשונה מאי ההצלחה לשכנע את האמריקאים, שההתייצבות לצד ישראל פוגעת באינטרסים הלאומיים שלהם. השבוע עשה בנימין נתניהו צעד אחד, קטן או בינוני או גדול, בכיוון הקטלני הזה. ציר קונגרס דמוקרטי מצפון קליפורניה, ג'ארד הפמאן, צוטט אתמול ב"ניו יורק טיימס": "זה ראש ממשלה הרוצה שארצנו תילחם את כל מלחמותיו".

לא טוב. אמריקאים מוכנים להניד ראש כשמישהו אחר לוחם, אבל הם אינם אוהבים ללחום מלחמות של אחרים. אם יתגנב החשד אל דעת הקהל האמריקאית, שלוחמנותה של ישראל גוררת אותם אל מלחמה, התנגדות ליחסים עם ישראל עלולה לצאת מגבולות הקוריוז, ולהתקרב אל המרכז.

המהירות והתקיפות שבה הנשיא הגיב על נאום נתניהו אינן מותירות מקום לספק: הוא ייאבק על אישרור ההסכם עם איראן. הוא הבטיח "ללכת אל כל ציר קונגרס", כדי לאשרר. פירושו של דבר שהוא ייקלע למאבק חזיתי נגד השדולה הפרו-ישראלית.

"אומרים לנו", הוא אמר

זה כשלעצמו לא נורא. שדולות יוצאות למלחמות. אבל את המלחמה הזו הכריז ראש ממשלה של מדינה זרה, במליאת הקונגרס בוושינגטון, בטונים שענווה וזהירות היו מהם והלאה. הוא תקף את נשיא ארה"ב ואת מזכיר המדינה שלו, מבלי לנקוב בשמם, פעם אחר פעם. הטכניקה היתה פשוטה, we were told, או we have been told, או we are being told; זאת אומרת, "אומרים לנו", במובן של "מטעים אותנו להאמין". מי "אומרים לנו"? הנשיא ויועציו אומרים לנו. לזה קראה ננסי פלוסי "עלבון לאינטליגנציה האמריקאית".

קשה לפקוד עוון גדול יותר על ראש ממשלה ישראלי מאשר נזק ארוך-טווח ליחסים עם אמריקה. התשואות הרמות בקונגרס אינן יכולות להסתיר את האמת: קרע נקרע. אולי זה קרע קטן בלבד, ואיחויו יהיה פשוט ומיידי. ואולי לא. ואולי דרגת אי-האמון בנתניהו בוושינגטון מתעצמת לממדים כאלה שלא יתכן עוד איחוי בהנהגתו.

אם העניין הזה מתחבר אל מערכת הבחירות בישראל, אין זו אלא אשמתו. הוא קיווה לבונוס אלקטורלי על יכולתו המוכחת להקסים מאזינים באמריקה. הבוחר יצטרך להרהר באפשרות, לפחות באפשרות, שראש הממשלה הקדיח את תבשילו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

לכתבה הקודמתנורמלית היא כבר לא תהיה