אחד הסיפורים הכי יצריים בשוק ההון הוא דווקא בלידקום

לידקום ידעה להלהיב את המשקיעים ולעורר אפילו מלחמות שליטה בין אילי הון כמו גרשון זלקינד, ישי דוידי ואילן בן-דב - אבל אז גם לקרוס לקרבות נושים, לעבור כינוס, הבראה - ואז שוב להימכר (לענקית הודית) ■ ניתוח G

ההסיפור של חברת התקשורת לידקום, שנמכרה בשנה שעברה ל-LCC האמריקאית תמורת 32 מיליון דולרים, צריך היה להיות סיפור על חברה ישראלית בעלת עסקים טובים, לקוחות מצוינים ופריסה בינלאומית מרשימה. בפועל, כמו לא מעט חברות אחרות בשוק, היא גידלה מטה מנופח ומנותק מהשטח, העדיפה מחזור גדול על-פני רווחיות ראויה והבטחות גדולות על-פני ניהול הדוק, נגררה לאורך השנים למלחמות נושים אמוציונאליות, והפכה למשל פסימי ובזבזני על הבטחה שאיבדה כיוון.

היא הוקמה ב-1982 על-ידי האחים משה ואלי שושן, וגד ודב סלוק, כאשר פניה בעיקר לעבר הקמת תשתיות תקשורת סלולרית בשווקים מתעוררים. מניותיה הונפקו בבורסת ה-AIM בלונדון ב-2005 והיא נסחרה במקביל גם בתל אביב, ובשיאה הגיעה לשווי של 150 מיליון דולרים. פחות משנה לאחר ההנפקה בלונדון מכרו המייסדים את מניותיהם בלידקום (42%) לגופים פיננסיים זרים וביניהם מריל לינץ' ב-53 מיליון דולרים.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-2008, מחיר המניה שצנח חולל התעניינות, ואפילו מאבק שליטה, כשגופים כמו אלקו של גרשון זלקינד, קרן פימי של ישי דוידי וטאו של אילן בן-דב אספו מניות (אלקו, ש"ניצחה" באיסוף המניות, הפכה גם למפסידה הגדולה ונותרה עם החזקה של כ-12%, הפרישה להפסד ב-2009 כ-40 מיליון שקלים).