לא שוכחים את הפחד עצמו

כדי שהציבור יצביע עבור התקוות שלו, יש לצאת מאולפני הטלוויזיה

בחירות לכנסת קלפי / צלם: אריאל ירוזלימסקי
בחירות לכנסת קלפי / צלם: אריאל ירוזלימסקי

זה כל הקסם. אם יש משהו שמחדד את הניתוק, את גודל המרחק בין מדינת ישראל למדינת אולפני הטלוויזיה, הוא דווקא ההתעקשות של התקשורת לכנות את נתניהו "הקוסם". המילה הזו, שאמורה לבטא איזו תופעת טבע לא מוסברת, עושה בו בעת עוול לציבור גדול, וחסד עם פוליטיקאי מחונן שהתגלה פעם אחר פעם כמדינאי די קטן. העוול הוא בניסיון להציג את מצביעי הליכוד כמי שסוגדים לנתניהו האיש, כמי שהולכים אחריו כעדר עיוור וככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ. בפועל, הליכוד ניצח את הבחירות האלה למרות נתניהו ולא בזכותו. עד לפני שבוע, תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית מאסו בנתניהו לא הרבה פחות מתושבי רמת השרון או הרצליה. גם הם התחלחלו מהפרשות השונות, מהבזבזנות ומהנהנתנות, מדוח מבקר המדינה על הדיור ומהסרטון המגוחך שהזוג המלכותי הקדים להציג בניסיון אומלל למזער את הנזק. המיאוס הורגש לא רק בסקרים, שהיו כנראה די מהימנים לשעתם, אלא גם במיעוט השלטים ברחובות, בנכונות להצביע לבית היהודי, לכחלון, יש עתיד ואפילו, בשוליים, למחנה הציוני - למרות הקושי ההיסטורי לשלשל לקלפי א.מ.ת. אבל נתניהו מספיק חכם לדעת שההזדהות עם הליכוד ובעיקר הרתיעה מהשמאל, גדולה יותר ממנו עצמו. לכן הוא לא אמר תצילו אותי, הוא אמר "תצילו את הבית". והוא עשה את זה כמו שהוא תמיד ידע לעשות, ואין בזה טיפה של קסם: הוא לחץ חזק על בלוטות הפחד, השנאה והקיטוב, העצים את ההסתה נגד המחנה שמייצג חצי מהעם, את הדמוניזציה הגזענית נגד אזרחי המדינה הערבים. הוא הזכיר שיותר גרועים מהאויבים על הגדרות הם האויבים מבית. וזה החסד הגדול שעושים עם נתניהו. בכל מדינה אחרת התנהגות כזו של מנהיג הייתה שולחת אותו לגלות ארוכה בביתו. בישראל, התקשורת ה"שמאלנית" מצמידה לו תווית של קוסם. אבל שלא יהיה ספק: אם יש כפתור כזה ללחוץ עליו, יש גם משהו עמוק מאחוריו.

צאו מהאולפן. הרצוג עשה נכון כשהתעקש להניף את הדגל המדיני לצד זה החברתי. זה בדיוק מה שנתן לו סיכוי להוות אלטרנטיבה אמיתית, בניגוד לשלי יחימוביץ' שחשבה בשעתה שתוכל להגיע להנהגה עם טיקט אחד. תוצאות הבחירות מחדדות פעם נוספת כי הציבור הישראלי אמנם משיב בסקרים כי הוא מוטרד בעיקר מיוקר המחיה ומה שמכונה "החיים עצמם", אבל בבואו אל הקלפי הוא חוזר לאותה חלוקה של שמאל וימין, או מה שאנחנו מכנים: הפחדים עצמם. נלסון מנדלה אמר פעם: "מי ייתן והבחירות שלך ישקפו את התקוות שלך, ולא את הפחדים שלך". כדי שזה יקרה, דרוש הרבה יותר מקמפיין בחירות. התקוות לבדן לא יועילו בלי להתמודד עם הפחדים. אמרנו את זה כאן לפני חודש ימים ונאמר זאת שוב: מחנה המרכז והשמאל יצטרך לשכנע שלימין אין בלעדיות על הביטחון, שההפך הוא הנכון. שהדרך הנכונה היא יד אחת דרוכה עם הנשק ושזו יד קשה אפילו יותר מזו של המחנה האחר, בהבדל אחד: שהיד השנייה מושטת תמיד, לא רק בנאומים וסיסמאות, להסדר מדיני ולשלום. ואת השכנוע הזה לא עושים באולפנים שקופים בכל שנתיים-שלוש, אלא בעבודה יומיומית באותן ערים, באותן שכונות שתמיד היה נראה שלא יהיה שם כל סיכוי.

בין כחלון לבגין. משה כחלון הרבה להזכיר בקמפיין שלו את מנחם בגין כמי שאמור לסמל כלכלה חופשית מהולה בחמלה ובצדק חברתי. הבעיה היא שבניגוד לתדמית המחודשת שהודבקה לבגין כמעט 40 שנה אחרי המהפך ההוא, השנים ההן היו הרבה פחות טובות לכלכלה ולחברה. בגין זיהה אמנם את האפליה, הקיפוח והעוול שנעשה מול עיירות הפיתוח והוביל את פרויקט שיקום השכונות, אבל מעבר ליישום החלקי בלבד של הפרויקט (35%), בתקופת ממשלתו הוסרו סובסידיות ממוצרי יסוד, הועלה המע"מ, גדלו פערי ההכנסות וכך גם ממדי העוני, גדלו תקציבי הישיבות וניתנו קצבאות ילדים גם למי שאינם עובדים (והיו גם האינפלציה ומשבר הבנקים). כחלון צריך להחליט האם הוא דוגל באותה כלכלה עם חמלה, שהיא במקרים רבים סיסמה של ניאו-ליברליים, או שהוא דוגל בכלכלה מאוזנת עם מעורבות ואחריות ממשלתית מוגברת בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה. ועוד דבר: בגין היה דמוקרט גדול וחסיד של מערכת המשפט ובית המשפט העליון בפרט. בקדנציה הקרובה כחלון יצטרך לשמור לא רק על הכלכלה.