הנקראות ביותר

ירון דקל: התקשורת בועתית - חייבים להיכנס לשם יותר ימניים

מפקד גלי צה"ל במאמר ל"גלובס": "רק כניסה משמעותית לתקשורת המיינסטרים הממוסדת של עיתונאים חובשי כיפות, אנשי פריפריה ובעלי קו ימני, תוכל לשנות את המצב ולשחרר את התקשורת מבועתה הלא מבורכת"

loading

אחד הרגעים המכוננים במערכת הבחירות היה במיני-עימות בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג, שהתקיים באולפנה של השדרנית רינה מצליח בתוכנית "פגוש את העיתונות". אחרי חודשים שהרצוג זעק לעימות, ניתנו לו 3 דקות של קרב ראש-בראש מול נתניהו. ברגע זה, שאליו היה אמור להגיע מוכן מלא און ועזוז, כשלה לשונו באמירה "נשמור על נתניהו מאוחדת".

הלפסוס הזה, שאילו היה קורה למועמד אמריקאי היה משודר ברשתות הטלוויזיה בארה"ב שוב ושוב, הוצנע בתקשורת הישראלית. רק הודות לרשתות החברתיות ולאנשי הימין ששירשרו אותו, ניתנה לפליטת-הפה חשיפה ראויה.

4 ימים לפני הבחירות פרסם הכתב מתי טוכפלד ב"ישראל היום" ידיעה ביקורתית על הרצוג מהתקופה שבה כיהן כשר רווחה, ולפיה מנכ"ל חברת סיעוד השקיע עשרות אלפי שקלים בקמפיין לטובת הרצוג על ראשות העבודה. איש לא עשה לידיעה הזו פולוו-אפ. ניתן היה לשער מה היה קורה אם אותה ידיעה הייתה נחלתו של נתניהו. אין דרך אחרת אלא לקרוא לדברים בשמם: התקשורת הישראלית "איתרגה" את הרצוג.

כשחזרתי מתפקיד שליח רשות השידור בוושינגטון, אי-שם ב-2007, נתקלתי במגפה תקשורתית קשה. קדימה שמה. אהוד אולמרט היה אלוהים, ואחריו ציפי לבני הייתה רוח הקודש. אי-אפשר היה לומר עליהם מילה רעה. כל ביקורת נחשבה בגידה בעדר, במקצוע ובשבט. גם כשברור היה שלנתניהו גוש חוסם בבחירות 2009, התקשורת עוד המשיכה להרכיב קואליציות בראשות לבני.

בבחירות האחרונות חטאה רוב התקשורת לתפקידה. הביקורת על נתניהו עברה את הגבול שבין ביקורת לגיטימית וחיונית, לקמפיין כוחני ונטול עכבות. נתניהו אולי לא ראש ממשלה מושלם, ויש סיבות רבות לבקר אותו, אבל הבון-טון היה להציגו כדמות אפלה, מי שיביא לסופה של המדינה ולקץ הציונות. העובדה, למשל, שמדובר בראש ממשלה זהיר ומהוסס שאיננו ממהר להחליט על מהלכים צבאיים, נעדרה מהשיח. ההשחרה הייתה כמעט טוטאלית, וכל אמירה על כך נתקלה בתגובה הצדקנית "אבל יש לנתניהו עיתון". נו, ואם יש לו? אז אין כבר חובה לאתיקה, לסיקור הוגן?

קיראו עוד ב"גלובס"


עכשיו זו עת טובה וראויה לחשבון-נפש ולהפקת לקחים. חשבון-נפש מקצועי ואישי שלנו בתקשורת. למה שוב התקשורת החילה על עצמה את הקונספציה? שוב הלכנו כסומים בארובה אחרי סקרי דעת הקהל. ועתה, בהיעדר טיפול ראוי במהות, שוב תפסו את הכותרות הראשיות, והפכו את הסיקור הפוליטי לסיפור של מרוץ סוסים: שטחי, מוטה, וכפי שהסתבר ביום שלישי שעבר, מנותק מהשטח. התקשורת חיה בבועה שיצרה לעצמה, מתבשמת מניחוחותיה, ואינה חשה בזרמים המשמעותיים והעמוקים בחברה הישראלית.

השר אורי אורבך ז"ל היה פורץ-דרך לכניסתם של אנשי ימין לתקשורת הממוסדת - בתוכנית "המילה האחרונה" בגלח צה"ל, במאמריו ב"ידיעות אחרונות" ובכלי תקשורת אחרים - היה בולט וראשון. בימים שבהם מציינים שלושים לפטירתו, אין מנוס מן המסקנה שאין די ממשיכי דרך לאורבך. רק כניסה משמעותית לתקשורת המיינסטרים הממוסדת של עיתונאים חובשי כיפות, אנשי פריפריה ובעלי קו ימני, תוכל לשנות את המצב ולשחרר את התקשורת מבועתה הלא מבורכת.

במדינה שבה 80% מצרכני התקשורת מאמינים באלוהים, מוכרחים גם המתווכים ליצור הזדהות של צרכניהם עם כלי התקשורת. לא למען הימנים, או חובשי הכיפות הסרוגות. למען התקשורת, אמינותה וחשיבותה בחברה דמוקרטית. ללא מהלך נחוש כזה, השחיקה במעמדה יימשך וילך, למרבה הצער.

■ הכותב הוא מפקד גלי צה"ל.