הצצה לעולמם של הרסטורטורים הבודדים שפועלים בישראל

בפינת המעבדה לשימור ולרסטורציה של ציורים במוזיאון ישראל בירושלים, מאחורי כנות שעליהן מושענים ציורים ענקיים, בינוניים וקטנים, תלוי על הקיר שעון מודרני שעליו הדפס של חברת המשלוחים פד-אקס. מחוגיו של השעון אינם זזים, ואין לדעת כמה זמן הם כבר מצביעים על השעה שמונה וארבע דקות. אף שנראה שבקיומו הדומם בחלל אין שום דבר מכוון, קשה שלא לחייך לנוכח הסמליות.

מטרתו של הסטודיו, שבו עוברים, עברו ויעברו שכיות חמדה בעלות ערך היסטורי, רגשי, אמנותי וכספי שלא ניתן לכמת, היא הרי ניסיון סיזיפי להקפיא את מהלכו של הזמן, ששיניו האכזריות נוגסות בהן לאט ובסבלנות. הזמן, מצדו, מתעלם מפרי עמלו של האדם ומתייחס לציורים באותו בוז אדיש שבו הוא מתייחס אל כל דבר אחר. הוא נרתע לאחור לנוכח מאמצי השימור, ואז חוזר לעצמו וממשיך לעכל - דינמיקה שמשאירה לבן התמותה רק אפשרות אחת ויחידה: להמשיך ולהילחם בזמן החולף. להמשיך ולשמר.

האדם שאחראי על המעבדה הוא גיורא אלון, שמגדיר את עצמו בחיוך כ"מנהל והעובד היחיד של מעבדת הרסטורציה לציור במוזיאון". בכל רגע נתון הוא מוקף בעבודות בשווי מצטבר של מיליוני - ואף עשרות מיליוני - דולרים. האחריות לניקויין או לשיפוצן מוטלת אך ורק עליו וכל החלטה מוטעית שלו עשויה לגרום להן (ובמובן הרחב יותר, גם למורשת העולמית הקולקטיבית), נזק בלתי הפיך. כשאני שואל אותו אם הוא לא מוצא את עצמו לפעמים משתתק מבהלה לפני שהוא מתחיל לטפל בציור יקר מאוד או מפורסם מאוד, הוא מחייך בסטואיות.

"תמיד יש לי ייראת כבוד, אבל אין בי פחד. הראייה שלי היא חיצונית. האופי שלי הוא אנליטי. הרגש עובד, אבל במובנים אחרים. אני מעדיף את הגישה המנותקת כי זה מאפשר לי להתמודד עם בעיות בצורה הרבה יותר טובה. כל זה לא כמובן לא אומר שאני עובד בלי רגישות. הרגישות מאוד-מאוד חשובה. כל הזמן צריכים להיות קשובים לעבודה ולדעת כמה עוד אפשר יהיה ללחוץ עליה מבלי שקליפת הביצה תתפוצץ".