והיא שעמדה

הנרטיב הישראלי מחמיץ לגמרי את לקחי השואה

ניצולי שואה / צילום: רויטרס
ניצולי שואה / צילום: רויטרס

לרגע לא שוכח. אם חששתי עד אתמול מהאופן שבו ילמדו לראשונה בגן של בנותיי על יום השואה, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו והוכיח (שוב) שתמיד יש מקום לחשוש יותר. מה כבר משקלה של הגננת בצריבת הזיכרון הקולקטיבי של ילדינו אל מול זה של מנהיגינו בפעם הרביעית, שגם ביום השואה הזכיר לנו שהוא לרגע לא שוכח את החיים עצמם: איראן.

נרטיב של אחרים. עבור הדור הצעיר, מה שיישאר זה הנרטיב. ילדות בנות ארבע וחצי שעברו בשלום את חג המצות וכמה סיפורי תורה שבועיים כבר יודעות לזהות את עצמן כיהודיות, נצר לעם מיוחד שנרדף על ידי כל השאר, להלן: הרעים. אני נורא רוצה שיגדלו על imagine של ג'ון לנון, אבל הן כבר עמוק בתוך "והיא שעמדה". הבעיה עם הנרטיב הזה הוא בהחמצה הגדולה של לקחי השואה. כי השואה לא התרחשה בגלל שככה זה, אנחנו יהודים ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. היא התרחשה בגלל שנאת האחר. בכל יום, גם היום, נרצחים זקנים וילדים במקומות שונים בעולם בגלל השנאה הזו. מדינת ישראל הרשמית, שקוראת היום לעולם לא לעצום עין מול הגרעין האיראני, לא מכירה אפילו בשואת הארמנים. זה כבר נרטיב של אחרים.

הנאום של בוגי. את כל מה שנתניהו צריך היה לומר ביד ושם, אמר שר הביטחון משה (בוגי) יעלון בטקס אחר: "שבעים שנים אחרי, אנו עומדים כאן, במדינתנו העצמאית של העם היהודי. מדינה להתגאות בה... מדינה אשר חייבת להיות מגדלור ערכי ומוסרי, דווקא משום מה שעברנו רק לפני שבעים שנים... מדינה אשר חייבת להילחם בחורמה בגזענות ובאלימות, בפגיעה באחר רק משום שהוא אחר, באפליית נשים ומיעוטים. מדינה אשר חייבת להקפיד על שוויון זכויות והזדמנויות לכל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית. מדינה חומלת ומגוננת לחלשים בחברה, לקשישים, למי שגורלם לא שפר עליהם והם אינם כאחד האדם, לניצולי השואה שנותרו בינינו ואנו מצווים לאפשר להם לחיות בכבוד".

נעלמו מהתודעה. סבתי, אסתר (סטלה) ביטון, נספתה באושוויץ ב-1944. איכשהו, החיבור בין ביטון לשואה מצליח כל פעם מחדש להפתיע אנשים סביבי. זה מתקשר לאותו נרטיב וזיכרון קולקטיבי שנצרב כאן בישראל, לפיהם השואה התרחשה באזור מאוד מסוים עם שמות משפחה מאוד מסוימים. היא נולדה בטורקיה בשם סטלה עמרם והיגרה עם משפחתה לצרפת, שם הכירה את אברהם ביטון שהיגר עם משפחתו ממרוקו. כנסו לדפי העד באתר יד ושם, הקישו בלועזית "תוניס", טורקיה, אלג'יר, לוב או מרוקו וראו את כל השמות שהועלמו מהתודעה הישראלית של השואה.

גאווה לאומית. בניגוד לתעמולה הישראלית, המניע מאחורי ההתעצמות הצבאית של איראן אינו שונה מהמניע של כל מדינה אחרת לרבות ישראל: כוח, עליונות טכנולוגית וגאווה לאומית. למעשה, בדומה לישראל ולהבדיל ממדינות ערב, איראן פיתחה תעשייה ביטחונית עצמאית מרשימה שמאפשרת לה להתעצם ללא תלות במדינות אחרות. היא בין הבודדות בעולם ששיגרה טיל לחלל, יש לה מערך של לוויינים ובקרוב גם טילי שיוט - כך שיכולת גרעינית היא בבחינת שלב נוסף טבעי לחלוטין במקרה כזה. זה לא אומר שישראל חייבת להשלים עם האיום מצידה, כפי שלא השלימה עם האיום מעיראק ב-1981 או האיום מסוריה ב-2007. בשני המקרים, ישראל הגיבה בפעולה ולא בתעמולה. הזירה האיראנית מסובכת בהרבה וכך גם ההשפעה הצפויה של פעולה כזו, אבל הניסיון להפוך את איראן לגרמניה הנאצית תוך הרס היחסים עם בעלת בריתה של ישראל בטח לא הוכיח את עצמו עד כה.

סוף הקסם. יש משהו סימבולי בעובדה שנוחי דנקנר התייצב על דוכן העדים במשפטו, בשבוע שבו חתם הרב יאשיהו פינטו על הסדר טיעון במסגרתו הודה במתן שוחד בפרשה אחרת. נסיך הקהילה העסקית, האיש בעל מגע הזהב, מול הרב שלו שהקסים את בעלי ההון ולחש על אזניהם. שניהם התגלו כאחד האדם, חשופים בחולשותיהם, במערומיהם. האחד חש ברע, השני איבד את הזיכרון. אבל מעל כל הציניות והשמחה לאיד, בסוף עמד שם האבא של הילדים שלו, מתרגש, מתחבק. לא טייקון ולא קוסם, בן אדם.