"האם כבר עזבנו את השטחים הכבושים?". זו הייתה הפעם הרביעית מאז שעזבנו את ים המלח, שולדימיר התעורר מנמנום הצהריים במושב הנוסע. המושב שלידי. הפעם הרביעית שחותני הרוסי הגיש לי, הנהג, את אותה השאלה, באנגלית, והפעם הרביעית שקינח ב"האם הגענו למעבר הגבול?".
מעט עייפתי. לא מהתהייה עצמה, אלא מהחזרה.
"בהחלט וולודיה", החלטתי לבחון את ערנותו של העיתונאי הרוסי, שהוא גם אבי אשתי. "כרגע חלפנו ליד צומת חאן יונס, ובקרוב נגיע למטה דאעש בצידון".
בדיוק עברנו את נמל התעופה בן-גוריון והמשכנו בנסיעה מערבה. עוד 15 דקות של שלמה ארצי קודח מהרדיו על ארץ חדשה, ונגיע לתל-אביב.
"אה-הה", ולדימיר הנהן וחזר מיד לנחור.
הוא מבקר לראשונה בישראל, או "מכשיר האימפריאליזם האמריקאי" כפי שכונתה ישראל בלבביות בימים שבהם הוא היה עורך וכתב בכיר ב"פרבדה", עיתון המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות.
במשך שבוע הסעתי את האיש החריף-אך-מוכה-החום ואת רעייתו עטוית טוניקת הברדלס האפורה. יחד איתנו התקבצו אל המכונית השכורה בתם - אשתי, ונכדתם - בתי. כמו מהדורה מעודכנת ומוערת של "אבי, בתו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
