זה היה לפני שמונה שנים בערך. יואב שורק, שהיה אז עורך מוסף "שבת" של "מקור ראשון", הצליח לגרור את עצמו לריצה ממערכת העיתון בתל אביב עד לים ובחזרה. "בדרך נפלה לי הכיפה בלי ששמתי לב, ואת הדרך חזרה מהים עשיתי בלי כיפה. פתאום הרגשתי תחושה משכרת. אני אדם בן שלושים ומשהו שעושה ספורט, בתל אביב, הכי אין בעולם. איך תגידי? זכר אשכנזי חילוני".
- אתה הגמון.
"אני הגמון! זה היה מדהים. אני אף פעם לא הרגשתי רגשי נחיתות, אבל פתאום קלטתי עד כמה תודעת המיעוט שלי חזקה".
שנים ספורות אחר כך, ב-2010, שורק החליט לא לסמוך על הנס או על המקרה והוריד את הכיפה בעצמו. הוא לא התפקר, אלא רק השיל מהראש את תווית השיוך המגזרית. הוא עדיין מתפלל במניין, גר בהתנחלות עפרה, נשוי ואב לשבעה ילדים, כותב ל"מקור ראשון" - הכול לפי הספר. חוץ מהקודקוד החשוף והמתריס.
כדרכו של שורק, הצעד הגיע עם מניפסט מנוסח על הצורך להיפטר מהמחיצות הסמליות והמהותיות בין דתיים לחילוניים, בדרך לבניית יהדות ישראלית ואורגנית. כי מבחינתו הרי זה לא הגיוני שאחרי שישים ומשהו שנות ריבונות בארץ האבות והאימהות, נמשיך להתפלל על השיבה לירושלים כאילו כלום לא קרה. הצעד הסמלי ההוא של שורק, שהביא עליו לא מעט צקצוקים במיליה המזועזע שלו, הבשיל והפך לספר חדש, "הברית הישראלית" (הוצאת ידיעות ספרים) - כמעט 300 עמודים של ניתוח רהוט ומרענן, פלוס בונוס: הוראות הרכבה אופציונליות של אותה יהדות מבית מדרשה של הברית הישראלית.
הספר, אומר שורק, הוא קודם כול בשביל הקוראים החילוניים, אלה שאולי יישבו מסביב לשולחן הסדר, אבל כבר מזמן לא מוצאים ביהדותם מרכיב משמעותי בזהות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
