דווקא לא "עסקי אוויר"

קואצ'ינג היא תעשייה מכובדת. למה זה שונה מיעוץ קריירה?

קריירה / צילום: thinkstock
קריירה / צילום: thinkstock

קראתי בצער את המאמר "עסקי אויר", אשר עוסק באנשים שעושים הסבות ל"מקצועות נטולי מקצוע". הוא מתאר פגישה של הכותבת עם עו"ד שהפך ליועץ תעסוקתי, ומתייחסת בין היתר גם ל"תעשיית הקואצ'ינג". הטור שנכתב על ידי אורנה רודי, שתוארה הוא "יועצת לניהול קריירה", מדגים את חוסר ההבנה שהשתרש ביחס למקצוע האימון ובטעות מנסה להכיל על העוסקים בו את אותם חוקים עליהם מתבסס הייעוץ.

אני מאוד מעריך יועצים, באמת. הם יודעים! זו עמדה מעט פטרונית אשר נותנת תחושה נפלאה של מסוגלות, בטחון וחשיבות עצמית, אבל כשהיא מזדמנת לפתחנו אנחנו בדרך כלל מתקשים לוותר על ההזדמנות: "כמעט טרפתי אותו. מה זאת אומרת אתה לא מציע לאנשים מה לעשות"?

את רוב העצות נותנים ה"מומחים" מתוך כוונה טובה. נקודת המוצא היא הזדהות או יותר נכון תחושת זהות. כלומר, אותו זיהוי ראשוני שמישהו, בנקודה כזאת או אחרת, "זהה" להם. המסקנה שמסיק היועץ: "חוויתי את אותו דבר בעבר או שראיתי/קראתי/שמעתי על אחרים במצבך ולכן אין מתאים ממני להעניק לך מניסיוני ולדעת מה טוב עבורך". למאמנים אין את הפריווילגיה הזאת כי נקודת המבט שלהם אחרת. הם מאמינים שלפגוש את המתאמן שלהם נטולי אג'נדה, מצוידים בסקרנות המתרכזת בכוחותיו וביכולותיו של המתאמן, הם הכלי לשינוי.

במאמר, השימוש בניסיון העבר האישי או הקולקטיבי כתשתית לסיוע לאנשים מוצג כאופציה היחידה האפשרית: "נשמע להם הגיוני לגמרי שלא נדרשת מהם כל מומחיות הרלוונטית לבעיה שבעטיה הגיע הלקוח". הטיעון הזה נשמע ממש משכנע, לפחות בתחילה, אלא שמי אמר שהמתייעץ דומה ליועץ? שהניסיון או ההיסטוריה של היועץ משרתים את האינטרסים שלו או את הדברים להם הוא זקוק?

הנחת העבודה שעומדת בבסיס הטור היא ש"הדרך היחידה לסייע למישהו ולהיות עבורו בעל ערך היא לספק לו המלצות, להגיד לו מה לעשות". יתר על כן נראה שהיא מתבססת על האמונה שיש רק דרך מסוימת, "נכונה", לעשות דברים. והדרך הזו בהתאמות כאלו ואחרות מתאימה לכולם. ואכן, יש אנשים שזקוקים בדיוק לזה. מישהו שייתן להם את ההרגשה שהוא חכם ויודע יותר מהם, שייקח את האחריות על חייהם ויגיד להם מה לעשות.

אבל יש כאלה שלא.

מאמנים מביאים מומחיות אחרת. מומחיות בתחום הסרת המחסומים בדרך להשגת יעד. הם לא שופטים, לא מלמדים וגם לא מייעצים, לכן אין להם חובה להבין בהכרח את עולם התוכן שעליו מתקיים האימון, או כמו שאומרים זאת בתיאטרון: "בשביל לשחק זונה, לא צריך להיות זונה".

כותבת המאמר טועה. מי שעובד באימון הוא בעסקי יצירת שינוי. היכולת המקצועית שלו היא לאפשר לאנשים להשיג את המטרות שהם מתקשים להשיג בעצמם. ההעצמה היא רק בונוס שמגיע מתוך תחושת המסוגלות שהם חשים כשמישהו רואה אותם, נותן מקום לעוצמות שלהם. למעשה, מה שאנחנו וכותבת המאמר עושים די דומה. כולנו מספקים ללקוחות שלנו "ארגז כלים" שיישרת אותם בדרך להצלחה, אלא שמאמנים מלווים את הלקוחות שלהם לתובנות לגבי עצמם ובזכותן הם מתקדמים. ואילו היא כיועצת, לפי עדותה, מסבירה, ממליצה בחום, מנסה לשכנע... או שמקשיבים לה או שהיא מרגישה שהיא "מדברת לקיר".

ההבדל הוא שוב בנקודת המוצא. כותבת המאמר חושבת שתפקידה הוא להציל את הלקוח שלה מעצמו, מאמנים מאמינים שהלקוח הוא המומחה לעצמו ולחייו. יש בנקודת מבט זאת הרבה צניעות ובצידה גם הרבה עוצמה. זו הסיבה שבגללה "אנשים רציניים ומשכילים משאירים מאחוריהם קריירה סבירה" ובוחרים, כמו שהיא הגדירה את זה, מרצונם החופשי לעסוק ב"אין מקצוע" הזה.

במאמר עולה חשש ביחס לחוסר האחריות המקצועית: "אתה תציב את המטרה, אני אוביל אותך לשם" (ואם אתה על פי התהום? אצעיד אותך צעד אחד קדימה)" - זהו שוב ביטוי לפחד סובייקטיבי מהעולם. בתהליך אימון עולות חקירות אינפורמציה כחלק מבוחן המציאות. המתאמן מודע ליכולותיו ולמגבלות העולם בו הוא חי, וכשהוא בוחר לקחת על עצמו את הזכות לחלום הוא עושה זאת למרות הפחד או הספק. דיסני אמר את זה טוב ממני: "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה". לתת לפחדים לנתב את הדרך ולקרוא לכך ניסיון רק מבטיח שהתוצאה תהיה במקרה הטוב ביותר שגרתית, סכמטית. כל פריצות הדרך, החדשנות של אנשים כמו ג'ובס, איינשטין, מנדלה או אחרים לא הגיעו מהעובדה שהם למדו מהניסיון אלא אתגרו אותו. הם בדקו מה ממנו מתאים להם ומה הם בוחרים לשנות.

בתום המאמר מוצע מבחן פשוט: "אם מישהו מוכן לשלם לכם כסף כשכירים שתעשו את העבודה הזו, יש סיכוי שמדובר במקצוע שתוכלו להתפרנס ממנו לאורך זמן. אם לא... רוב הסיכויים שבחרתם במקצוע נטול מקצוע". האמת, שגם אותי, מאמן אישי שגאה במקצוע ובעסק שלו זה הצליח קצת להלחיץ. פתחתי בחשש את מודעות הדרושים. לשמחתי מצאתי כמה הצעות עבודה בחודש. לא מספיק לצערי. בעיני הבחירה לעבור תהליך אימון יכולה לשרת כל ארגון, כל חברה וכמעט כל אחד שרוצה להשיג את היעדים שלו. ככל שזה יקרה יותר, ייווצרו גם מעסיקים שיוכלו לייצר עבודה גם לשכירים במקצוע וישחררו את מי שרוצה מהצורך להיות עצמאי. עד אז נמשיך לשרת את המתאמנים שלנו בקליניקות הפרטיות שלנו.

אבל יש לי גם בשורה קשה לכותבת המאמר. לא מצאתי ולו הצעת עבודה אחת ל"מומחית לניהול קריירה". יותר מזה, בחיפושי לא מצאתי אף ביה"ס מוכר שנותן תואר של "ניהול קריירה" (MA בהתנהגות ארגונית ?) ולא מצאתי לשכה מקצועית (כמו לשכת המאמנים בישראל) שמסדירה את המקצוע שלה, קובעת קריטריונים שמגדירים מיהו "מומחה" ודואגת שהיא תתנהל במקצועיות ובאתיקה.

למרות כל זאת אני לא חושב שה"מומחית לניהול קריירה" מתעסקת בעסקי אויר או שהיא מקבילה לרופא אליל. אני מאמין שיש מקום גם למקצוע שלה כי יש אנשים שהשרות שהיא מספקת נחוץ להם.

אני מקווה שהיא תקרא את מכתב התגובה הזה.

הכותב הוא מאמן אישי וחבר בצוות ההיגוי של לשכת המאמנים