"הכספים על כליאת לחיאני יכלו לאפשר גיוס של עוד שוטר"

"ההתמכרות שלנו לשימוש בכלא כפתרון לכל בעיה ממשיכה כתמיד... כשבתי המשפט ממשיכים להתעלם מהחוק - אני חש דחף לא-בר-כיבוש לומר אותם דברים שוב. אז שוב, בעניין ראש עיריית בת-ים לשעבר, שלומי לחיאני, בית המשפט מחליט להחמיר בעונש מטעמי הרתעה בלי אפילו התייחסות סמלית לדרישה שיוכח סיכוי של ממש שההחמרה תביא להרתעת הרבים. ושוב, בלי הצדקה, בית המשפט אומר שרק באמצעות מאסר מאחורי סורג ובריח ניתן להביע עמדה נורמטיבית נגד עבירות שחיתות".

כך כתב אתמול (ב') בעמוד הפייסבוק שלו פרופ' אורן גזל-אייל, ממלא-מקום דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ואחד המומחים המובילים בארץ בחקר מערכת המשפט הפלילי, בתגובה לגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בערעור שהגישה המדינה על קולת עונשו של לחיאני.

המחוזי קבע כי לחיאני ירצה מאסר בפועל של 8 חודשים, במקום 6 חודשי עבודות שירות שנגזרו עליו בבית משפט השלום, בגין הרשעתו בהפרת אמונים. זאת, בנוסף על קנס בסך 250 אלף שקל שהוטל על לחיאני, ועל הקלון שנקבע כי דבק במעשיו.

בשיחה עם "גלובס" מבהיר היום (ג') פרופ' גזל-אייל כי ההחלטה להחמיר בעונשו של לחיאני היא סבירה בעיניו, נוכח העובדה שמדובר במקרה חמור של הפרת אמונים, וכי עיקר הביקורת שלו היא על דרך ההנמקה של השופטים.

"השיקול הראשון שמוזכר על-ידי השופטים בגזר דין לחיאני הוא שיקול ההרתעה. השופטים הקדישו לו שני עמודים, אבל בשום מקום לא דנו, ולו ברמז, בשאלה האם קיים סיכוי של ממש שההחמרה בענישה של לחיאני תגביר את ההרתעה, למרות שזו דרישה שקיימת בחוק. ההתעלמות הזו הופכת את שיקול ההרתעה למעין מנטרה", אומר פרופ' גזל-אייל.

פרופ' גזל-אייל מסביר כי "חוק שיקול-הדעת בענישה (תיקון 113 לחוק העונשין, שנכנס לתוקפו לפני כשנתיים במטרה ליצור אחדות בענישה - ח'מ') דורש מבית המשפט שמבקש להחמיר בעונש משיקולי הרתעה להראות כי קיים סיכוי של ממש שהחמרה בעונש תקדם הרתעה כללית, אך כמו במקרים אחרים, שופטי בית המשפט המחוזי שהחמירו את עונשו של לחיאני, התעלמו מהדרישה הזו בחוק".

לדבריו, "בשנים האחרונות הצטברה עוד ועוד ספרות ונוצר סוג של קונצנזוס שהחמרה בענישה לא מגבירה את ההרתעה מפני עבריינות. שיקול ההרתעה עדיין קיים, אבל לאור המחקרים החדשים הוא נדחק הצידה, והשימוש בו מוגבל, כי אין אינדיקציות לכך שזה עובד. לכן גם באה הדרישה להראות בגזרי הדין שבמקרה הספציפי קיים סיכוי של ממש שהחמרה בעונש תקדם הרתעה כללית. כאמור, על-פי רוב בתי המשפט מתעלמים מהדרישה הזו".

- איך אפשר להוכיח בגזר דין שענישה של נאשם מסוים תקדם הרתעה כללית.

"ניתן להביא חוות-דעת, עמדה, הערכה, תסקיר שיראו זאת. אני לא מדבר על הוכחה ברמה של מדעי החברה. גם כאשר לוקחים בחשבון את השיקול של שיקום הנאשם בשקלול עונשו, אין צורך להביא הוכחות מדעיות. הרטוריקה תמיד הייתה הרתעתית, והחוק החדש אמר שהרטוריקה הזו שגויה".

פרופ' גזל-אייל מזכיר כי בנוסף לשיקולי "השיקום" ו"ההרתעה", שני השיקולים שנלקחים בחשבון על-ידי בתי המשפט בבואם לגזור את דינו של נאשם מורשע הם שיקולי "הגמול" ו"ההגנה על הציבור".

לדבריו, "התיקון לחוק הפך את נושא הגמול לשיקול המרכזי שעל-פיו נקבעים מתחמי הענישה. עוד נקבע כי משיקולי שיקום או הגנה, על בית המשפט מותר לחרוג ממתחם הענישה. ההרתעה לעומת זאת הפכה לשיקול שולי בגזירת העונש".

- איך ניתן להסביר שהחמרה בענישה לא מרתיעה מפני עבריינות?

"אדם שעומד לבצע עבירה לא עוצר רגע לפני המעשה וחושב 'רגע, רגע, איזה עונש צפוי לי אם אעבור עכשיו את העבירה הזו'. המוח האנושי פשוט לא עובד ככה. מה עוד שרבות מהעבירות שמתבצעות הן בכלל לא רציונליות, חלקן מתבססות על התמכרות או על אלימות רגעית עקב, נניח, קטטה".

- עבירות צווארון לבן הן מתוכננות ונמשכות לעתים על פני חודשים ושנים.

"אבל זה נכון גם לתחום הצווארון הלבן. קח נניח את אהוד אולמרט או כל נבחר ציבור אחר שהורשע בשחיתות. כשהוא מבצע את המעשים או עומד לבצע אותם, הוא לרגע לא אומר לעצמו - 'אם העונש על המעשה הזה הוא 4 שנות מאסר, אז אני אבצע את המעשה, ואם הוא 7 שנות מאסר, אז אני לא אעשה אותו'. זה לא הלך המחשבה של עברייני צווארון לבן".

זו הכלכלה

בהזדמנות זו חושף בפנינו פרופ' גזל-אייל חלק מהמסקנות של מחקר חדש ומעניין שנערך בהנחייתו ועוסק בעבירות תעבורה. לפי המחקר, שמחזק את התזה שמציג גזל-אייל, הכפלת הקנסות שמוטלים על נהגים מבצעי עבירות תעבורה מסוימות, אינה מרתיעה אחרים מפני ביצוען.

"בדקנו מה קרה כשהכפילו את הקנסות בארץ על עבירות תעבורה, כמו למשל דיבור בטלפון בזמן נהיגה, לעומת עבירות שלא הכפילו את הקנס בגינן - ומצאנו שאין שום אפקט של הרתעה על ציבור הנהגים", הוא אומר. "הכפלת הקנסות הביאה אולי לכך שיותר נהגים מתחמקים משוטרים, או לכך שהנהגים שנתפסו משקיעים יותר זמן ויותר כסף כדי לא להיענש והולכים עם התיקים הללו לבית המשפט, אבל לא מבוצעות פחות עבירות, וההשלכות של ההחמרה בעונש על ההרתעה הן שוליות, אם בכלל קיימות".

ואם בענייני כספים עסקינן, פרופ' גזל-אייל מעלה שיקול חשוב נוסף, שממנו נוטים בתי המשפט בישראל להתעלם כשהם שולחים עבריינים לכלא - השיקול הכלכלי. "חודש מאסר עולה למשלם המסים כ-10,000 שקל בחודש, ושנת מאסר עולה כ-120 אלף שקל.

"עכשיו, כל מי שחוקר את נושא ההרתעה יכול להגיד לך שהדרך הטובה ביותר להרתיע מפני ביצוע עבירות פליליות היא להגביר את האכיפה: כשעומד שוטר בקרבת מקום, אנשים ימנעו מביצוע פשע. אתה יודע כמה שוטרים אפשר לממן בסכומים הללו?

"אם המטרה שלנו היא באמת לצמצם פשיעה, אז כדאי לזכור כי עשרות אלפי השקלים בעלות ישירה שאנחנו מוציאים, לשם הדוגמה, על שליחתו של לחיאני לכלא, יכולה הייתה לאפשר גיוס של עוד שוטר. גם העלות הכלכלית בכליאה היא נושא שלא נלקח בחשבון דיו על-ידי בתי המשפט".

- האם עונשי המאסר בישראל יותר ארוכים מאשר במדינות מערביות אחרות?

"אנחנו בהחלט נמצאים במקום גבוה ביחס למדינות מערביות אחרות. הדרך הטובה ביותר להשוות היא לבחון כמה אסירים יש ביחס לגודל האוכלוסייה, ובישראל יש כ-200 אסירים לכל 100 אלף אנשים - וזה הרבה. אמנם הנתון בארה"ב גבוה יותר, אבל גם שם מתחולל כיום שינוי של קיצור עונשי המאסר, בעיקר מהסיבה הכלכלית שהזכרתי".

שופטי המחוזי בגזר דינו של לחיאני: "שיקול מרכזי בענישה על שחיתות הוא השיקול של הרתעת הרבים"

הרכב של 3 שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בראשות הנשיאה דבורה ברלינר, קיבל אתמול את ערעור המדינה על קולת עונשו של שלומי לחיאני, לשעבר ראש עיריית בת-ים, שהורשע על-ידי בית משפט השלום בעיר בהפרת אמונים.

המחוזי קבע כי לחיאני ירצה מאסר בפועל של 8 חודשים, במקום 6 חודשי עבודות שירות. זאת, בנוסף על קנס בסך 250 אלף שקל שהוטל על לחיאני, ועל הקלון שנקבע כי דבק במעשיו, המרחיק אותו מהזירה הציבורית ל-7 שנים לפחות.

בגזר דינם כתבו השופטים ברלינר, ג'ורג' קרא ואסתר נחליאלי-חיאט כי ענישה היא למעשה הכלי היחיד שיש בידי בית המשפט במלחמה כנגד תופעות עברייניות - על כל גווניהן.

"לענייננו, הצורך בהרתעת הרבים, באשר לכל הווריאציות של שחיתות ציבורית, הוא צורך אקוטי, על רקע תכיפות חשיפתן של פרשיות שחיתות", קבעו. "מדובר בתופעה המחלחלת עמוק-עמוק לתוך המערכות השונות, וככל שהיא חודרת עמוק יותר - כך קשה יותר המלחמה בה. רק חשיפתה ומתן ענישה הולמת יכולים, אם לא למגר, לפחות לצמצם את ממדי התופעה".

לפי גזר הדין, המאבק על קיומו של שלטון תקין, ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום.

"שיקול מרכזי בענישה בגין עבירות אלה הוא השיקול של הרתעת הרבים. יישומו של האמור לעיל צריך היה להביא את בית משפט השלום למסקנה כי לא ניתן להטיל ענישה שאיננה כוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, שאחרת גזר הדין מהווה 'מלל ודברי כיבושין' ואינו תורם תרומה אמתית להרתעת הרבים", סיכם בית המשפט.