להיות או לא להיות, זו השאלה

עיתונאי שאל לאומן סקוטי, המתמודד על מושב בבית הנבחרים הבריטי, מה תהיה משימתו העיקרית אם ייבחר. "לבטל את כהונתי", הוא השיב בלי ניד עפעף. לשון אחר, אם יינתן ללאומנים מבוקשם, הבחירות האלה, בשבעה במאי 2015, יהיו האחרונות בתולדות האיחוד האנגלי-סקוטי, שקם לפני קצת יותר מ-300 שנה. הלאומנים אמנם הפסידו במשאל עם בספטמבר שעבר, ואמנם הבטיחו שלא לחזור ולנסות "בדורנו" (יהיה אורכה של יחידת החישוב הזו אשר יהיה). אבל מאז הפסדם, רוח עזה נושבת בגבם. על-פי הסקרים, מצביעים סקוטיים נוהרים בהמוניהם אל המחנה הלאומני. המפלגה הסקוטית הלאומית (SNP) מועמדת לגרוף שלושה רבעים ממושבי הפרלמנט המוקצים לסקוטלנד. לשלוש המפלגות הכל-בריטיות מזומנת מכירת חיסול.

ואף על פי שהלאומנים רוצים לפזר את האיחוד לכל רוח, הם מבטיחים להתנהג במידה של אחריות בבואם ללונדון. הם לא ישברו את הכלים, לפחות לא בכוונה. אמנם מפלגת העבודה תהיה הקורבן העיקרי של ניצחונם הצפוי - היא שולטת בכיפה הסקוטית מאז 1922, עם הפסקות קצרות - אבל הם מבטיחים להרים את ידיהם בהצבעת אמון, כדי לאפשר לה להרכיב את הממשלה הבאה.

כמעט כל מה שלמדנו להעריך במשטר הפוליטי הבריטי מוטל עכשיו בספק. חשבנו ששיטת הבחירות האזורית, זו המזייפת את התוצאות לטובת המפלגה הגדולה ביותר, היא הכרח שלא יגונה, מפני שהיא מבטיחה יציבות וממשל תקין. ישראלים מוזמנים להרהר בקנאה בשיטת בחירות, הפוטרת את המנצחים ממשא-ומתן קואליציוני, ומעניקה מעט מאוד תמריצים למפלגות קטנות.

צאו וחישבו: מפלגת העבודה של טוני בלייר קיבלה 35% מן הקולות ב-2005, אבל הם הספיקו ל-55% מן המושבים. זה לא עבד עוד ב-2010. המפלגה השמרנית ניצחה בבחירות, עם 36% של הקולות. אבל הם הספיקו רק ל-47% מן המושבים. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, המנצחים נאלצו לכונן ממשלת קואליציה, ולוותר על תיקים אחדים לטובת מפלגה קטנה. אגב, הקטנה חרקה שיניים. הליברלית-דמוקרטית קיבלה 23% מן הקולות, אבל רק 8.7% מן המושבים. ללמדכם שהשיטה מוסיפה לזייף את התוצאות, אבל לא במידה מספקת.

הפעם, תוהו-בוהו שורר במערכת הפוליטית. השיטה שהבטיחה משטר דו-מפלגתי (עם מפלגה שלישית בטלה בששים) היא עכשיו שיטה ארבע-מפלגתית, אולי אפילו חמש-מפלגתית. נס ליחן של שתי המפלגות ההיסטוריות, השמרנים והלייבור; ואף על פי שאחת מהן בוודאי תרכיב את הממשלה הבאה, אף אחת מהן אינה מצפה ברצינות לרוב, לפחות עד כמה שהסקרים ראויים לאמון, ועד כמה שסוכני ההימורים יודעים את מלאכתם (תזוזות של הרגע האחרון הפריכו ציפיות בעבר, הן עשויות להפריך גם עכשיו). שתי מפלגות אחרות שומטות עכשיו את הקרקע מתחת לרגליהן של ההיסטוריות. אחת זה מקרוב באה, מפלגת העצמאות (UKIP), הנושאת נס של בדלנות אנגלית: בלי מהגרים, בלי אירופה, בעצם גם בלי סקוטלנד. השנייה היא המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP), הרוצה מהגרים, ורוצה אירופה, אבל אינה רוצה את אנגליה.

UKIP שומטת את הקרקע מתחת לרגלי השמרנים; ו-SNP שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הלייבור. שיטת הבחירות, שאינה מתחשבת בשיעורי הצבעה ארציים, תגזול מ-UKIP את הפירות הישירים של הצלחותיה. 15% מן הקולות, אם יתפזרו שווה בשווה, ולא יתרכזו במחוזות בחירה יחידים, אפשר שלא יעניקו לה אפילו מושב יחיד בפרלמנט. הקולות המבוזבזים יישללו בעיקר מן השמרנים, ופגיעתם תהיה רעה במיוחד במחוזות בחירה המכונים *שוליים*, שבהם ההפרש בין המפלגות הגדולות אינו נופל מאחוז או שניים.

עליית הלאומנים בסקוטלנד תסרס את מפלגת העבודה. היא תכריח אותה לעשות חיל באנגליה. אבל הלייבור לא עשתה חיל באנגליה מאז שנות ה-50. עיינו נא במפה האלקטורלית של 2010. כמעט כל אנגליה צבועה כחול, צבע השמרנים. מחוץ ללונדון, החשובה כשלעצמה, ללייבור אין כמעט אחיזה בדרום אנגליה. כיוצא בזה, לשמרנים אין כל אחיזה בסקוטלנד, אבל זה עניין המשוקלל לכל משוואת בחירות שלהם זה 25 שנה.

ואקום פוליטי בפתח?

הלייבור היא במידה רבה מפלגה סקוטית. שני ראשי הממשלה האחרונים שלה היו סקוטים. מנהיגיה הבולטים ביותר באו מסקוטלנד. היא יכלה לסמוך על סקוטלנד, גם כשלא יכלה לסמוך על שום מקום אחר. המלחמה על שלמותה של בריטניה, סביב משאל העם של הסתיו שעבר, הייתה כמובן מלחמה פטריוטית; אבל גם הייתה מלחמה על שיורה של מפלגת העבודה. בלי סקוטלנד, סיכוייה של המפלגה הזו להיות בשלטון מוכרחים להיחשב לקטנים, הרבה יותר קטנים.

משאל העם אסף רק באופן זמני אל דגל אחד את שוללי העצמאות; אבל גיבש להפליא את מחייביה. פרדוקסלית, מאז משאל העם מפלגת העצמאות מושלת לחלוטין בזירה הסקוטית. הסקרים מעניקים לה בערך 50% של הקולות. זה יספיק לגידול של 800% בכוחה הפרלמנטרי.

אף כי סקוטלנד נשארה בבריטניה, היא עזבה את הלייבור. היא לא עזבה בהכרח את מצע הלייבור. אם בכלל, רוב הסקוטים עומדים שמאלה מן הממוצע של מפלגת העבודה. הם שונאים את השמרנים, חושבים אותם למפלגת העשירים, ולהוטים "לנעול אותם" מחוץ לרחוב דאונינג בלונדון. הם יודעים שהלייבור היא החלופה היחידה, אבל הם אינם מוכנים לתמוך בה במישרים. הם עייפו מן המפלגה הזקנה, שנהגה בהם כמו היו מונחים בכיסה (בין השאר, מפני שהם אמנם היו מונחים בכיסה).

"קואליציה" הייתה כמעט מלה גסה במילון הבריטי. שם, שלטון נהג להתחלף 12 שעות ופחות לאחר שהתחוורו תוצאות הבחירות. הערפל מתפזר בסביבות חצות, בין חמישי לשישי; אם ראש הממשלה המכהן מפסיד, הוא מחליק באבירות ביגואר שלו אל ארמון ווסטמינסטר, ומגיש את התפטרותו למלכה, שמזמינה מייד את המנצח. אבל מהלכה התקין של היגואר תלוי בזיוף מוצלח של תוצאות הבחירות. היגואר משתנקת כאשר נבחר "פרלמנט תלוי" (תרגום רע ל-hung parliament), זאת אומרת פרלמנט שבו אין רוב לשום מפלגה יחידה. זה כבר קרה ב-2010, אבל אז הספיקה שותפות קואליציונית אחת לרוב.

בזמן כתיבת הדברים האלה, שלושה ימים לפני פרסומם, מקובל להניח ששתי המפלגות הגדולות יהיו רחוקות כדי 40 או 50 מושבים מרוב מוחלט. פירושו של הפרש כזה הוא ששותפות קואליציונית יחידה לא תספיק להן. אין זה כלל מן הנמנע שהבחירות יניבו ואקום פוליטי, שלא יתמלא לאורך זמן.

הנערים לשלטון

את מצב העניינים הזה אפשר לייחס במידה רבה לברירה הבריטית: ראש הממשלה קמרון ומנהיג הלייבור מיליבנד קצת מתקשים להתרומם למעלת צ'רצ'יל או אפילו מרגרט תאצ*ר. הם אינם מסעירים את הדמיון, והם מעוררים את הרושם שהם מייצגים אליטות. שניהם צעירים מאוד: קמרון נעשה ראש הממשלה בגיל 43, והוא מוסיף להיראות צעיר הרבה יותר מגילו (48); ומיליבנד הוא בן 45, ונראה נער, ולפעמים מתנהג כנער.

קמרון בקע מחלציה של האליטה הפיננסית, ולמרבה הקוריוז אילן היוחסין שלו מראה שהוא צאצא ישיר של המלך ויליאם הרביעי, זה שקדם למלכה ויקטוריה. הערך המלוטש מאוד שלו בוויקיפדיה מציין, ברצינות או בחיוך, שבאוניברסיטת אוקספורד הוא "היה חבר באגודת-הסועדים המובחרת, 'מועדון באלינגדון', שיצאו לה המוניטין של צריכת אלכוהול נדיבה הכרוכה בהתנהגות מופקרת ובגרימת נזק לרכוש".

קמרון קיבל לידיו את ראשות הממשלה בשיא המיתון החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר האבטלה גאתה לשיאים היסטוריים, וייאוש אחז את הבריטים. הסטטיסטיקה מדברת בשבח ממשלתו. בשנה האחרונה, בריטניה רשמה את הצמיחה הגבוהה ביותר באירופה, האבטלה חזרה אל שיעורים נורמליים, הגירעון בתקציב הצטמצם דרסטית. אבל לפחות לפי שעה, נראה שהבריטים אינם מחזיקים לו טובה. בעיניהם, הוא עמד בראש ממשלת הצנע, שקיצצה וחנקה והכבידה את ידה; והמספרים הטובים נוגעים רק לעשירים. הוא נכשל ב"קומוניקציה". זה תמיד תירוץ של פוליטיקאים מפסידים, אבל במקרה הזה התירוץ כנראה נכון.

מיליבנד היה מלכתחילה בחירה משונה של מפלגתו, שהעדיפה אותו על אחיו דייוויד, שר החוץ בממשלת הלייבור האחרונה. שניהם בניו של פילוסוף יהודי מרקסיסטי, וחממת גידולם עמדה ברבעים הצפוניים של לונדון, הרחק מן הבסיס ההיסטורי של מפלגתם. שני המיליבנדים לא התברכו בכריזמה או בלשון גוף מועילה. שניהם היו ללעג ולקלס על עניינים של מה בכך: דייוויד, לאחר שהצטלם עם בננה לא-מקולפת; אד, לאחר שהצטלם בולע סנדוויץ' בלהיטות לא-אלגנטית.

אד נחשב לשמאלי יותר מדייוויד, וזה מה שהעניק לו את תמיכת האיגודים המקצועיים בהתמודדות על הנהגת המפלגה. השמרנים שגו, כאשר ניסו להעמיד את "תקיעת הסכין" של אד בגבו של דייוויד סמוך למרכז מסע הבחירות שלהם. הם הקלו בזה על אד לזכות באהדה.

קמרון מזכיר בימים האחרונים את ג'ורג' בוש האב, אשר ניסה לשכנע ב-1992 את האמריקאים שהוא אינו אדיש לכאביהם. "אכפת לי, אכפת לי", הוא היה מתאנפף, לקול לעגם של בדרנים ושל סטיריקנים. קמרון הכריז השבוע, "אנחנו מפלגת הפועלים והבנאים, הזבנים והשרברבים". ניסיונו לרדת אל העם יצלח או לא יצלח, אבל קשה להימנע מלחייך לנוכח התווית "מפלגת השרברבים". פעם, כאשר למנהיג השמרנים קראו בנג'מין דיזראלי, המפלגה הזו הניחה את כתר קיסרי הודו על ראשה של המלכה.

פרישה מאירופה?

כן, אין עוד אימפריה, מה לעשות. אבל אין אימפריה כבר הרבה שנים, ובבריטניה נולדו וגדלו שני דורות, שהאימפריה אינה מזכירה להם שום דבר. השאלה מה דמות תהיה לבריטניה הפוסט-אימפריאלית הייתה חדשה ומפתיעה לפני ששים שנה. אז התשובה הייתה "יחסים מיוחדים" - עם המושבות לשעבר, במסגרת "חבר העמים הבריטי"; ועם ארצות הברית, שנטלה את הבכורה האימפריאלית. לפני 40 שנה נוספה אירופה, כאשר בריטניה הורשתה סוף-סוף להצטרף לשוק האירופי המשותף, זה הנקרא כיום "האיחוד האירופי".

התשובות לשאלה ההיא היו סבירות ומועילות, אבל השאלות הקיומיות לא חדלו להישאל. כמעט תיכף להצטרפות לאירופה התחילו להישמע קולות לטובת פרישה ממנה. משאל עם ב-1975 הכריע לטובת הישארות. אז, בעיקר השמאל של הלייבור רצה לצאת. עכשיו הימין של השמרנים הוא הרוצה לצאת. במפלגה השמרנית התפתח אגף אנטי-אירופי, ומצביעים שמרנים התחילו לערוק אל UKIP, מפלגת העצמאות המעצבנת. קמרון רוצה להישאר באירופה, אבל הוא מבטיח משאל עם נוסף. הלאומנים הסקוטים מצדם מבטיחים שלא לתבוע משאל עם נוסף על עצמאות בחמש השנים הבאות, אבל אם השמרנים יישארו בשלטון, ואם יגבר הלחץ ליציאה מאירופה, הם יפטרו את עצמם מעמידה בדיבורם.

באופן מפתיע, או אולי לא כל-כך מפתיע, הבחירות האלה הופכות למבחן קיום. אפשר להעלות על הדעת שיום אחד היסטוריונים יראו בהן את קו פרשת המים. הם יגידו, אולי, כי בשבעה במאי 2015, הבריטים פתחו את הדלת, והתחילו לצאת. שום ארץ אינה יכולה לתבוע חיי נצח: מדינות עתיקות מסתיימות, מפלגות היסטוריות חדלות, רעיונות הטבועים בחותם של קדושה דוהים והולכים.