האמן הבינלאומי צדוק בן דוד: "לאמנים אין תאריך תפוגה"

יצירתו של צדוק בן דוד "אבולוציה ותיאוריה" נפרשת על פני המבואה המובילה מהכניסה למוזיאון ישראל אל הבניין המרכזי. היצירה, המתארת את התפתחות האדם לצד חפצים המאפיינים את עולמו, משמשת מעין פרולוג לתערוכה החדשה שנפתחה בסוף השבוע - "קיצור תולדות האנושות", על-פי ספרו רב-המכר של יובל נח הררי.

היצירה הוצגה לראשונה באופן חלקי במוזיאון הרצליה ב-1995, התפתחה לאחר מכן והיא כוללת כ-250 פריטים, פסלי מתכת דו-ממדיים חתוכים בעבודת יד, על-פי רישומים בספר היסטורי. זוהי הפעם הראשונה שהיא מוצגת במלואה בארץ, לאחר ש"הקיפה את העולם מספר פעמים", כדברי בן דוד. היא הוצגה בביאנלות ובמוזיאונים בסין, בקוריאה, בארה"ב, באוסטרליה ובאירופה. בפעם האחרונה הוצגה לפני שנתיים בקייב.

"יש לזה תחושה של רישום ויש לי שליטה על זה", מסביר בן דוד בראיון ל"גלובס" את בחירתו בעבודת יד. "בחיתוך לייזר יש משהו מאוד סטרילי ונקי, תעשייתי. בעבודה שלי, מדויקת ככל שתהיה, יש משהו מהרעד של היד, משהו מהרישום האישי שלי".

הוא בן 64, מחלק את זמנו בין לונדון וביתו באילת, ונמצא כמעט חצי שנה מכל שנה בנדודים עם תערוכותיו. "לאמנים אין תאריך תפוגה, אין לי שום תחושה של גיל או מחשבה על פרישה", מבהיר בן דוד, את הפער בין האבולוציה האישית שלו למצב האנושי.

- מאז "אבולוציה ותיאוריה" עברת גם תהליכים אישיים של אבולוציה אמנותית?

"זה מה שמדהים. אנשים שרואים את העבודה כאן חושבים שהיא נעשתה כסוג של אילוסטרציה לספר של נוח הררי, אבל היא נעשתה הרבה לפניו. הדימויים של תולדות העיצוב והתעשייה היו חלק מהעיסוק שלי באדם ובהשפעותיו על הסביבה. התחלתי בשנות ה-80 בדימויים של חיות, בעקבות משלי אזופוס וקרילוב, ובהמשך עסקתי באבולוציה כמטאפורה להתפתחות מקבילה בין האדם והעולם".

מאוחר יותר החל בן דוד להתמקד בדימויי טבע, בפסלי העצים והפרחים. עבודתו המפורסמת ביותר היא עבודת הענק "בלאקפילד", שהוצגה במוזיאון תל-אביב וממשיכה לנדוד בעולם (בימים אלה היא מוצגת במרכז אסיה), ולמשוך מיליוני צופים.

"הנושא העקבי שלי הוא האדם. האדם כחלק מהטבע והיחסים בין האדם לסביבתו, זה מה שעובר כחוט השני בין כל עבודותיי. גם כשאני עוסק בכוחות טבע, בכוח המשיכה ואשליות אופטיות או בחרקים - מה שעומד לנגד עיניי הוא המצב האנושי".

כך למשל, בעבודה "מעבר לחצות" הוא מציג בצד אחד פרפרים ובצדם השני מקקים, ומשליך על היחס האנושי ליופי המדומה ולתיעוב - משיכה ורתיעה. "החיבור שלי לתערוכה הנוכחית הוא טבעי לגמרי, בעיניי, וגם הניתוק מאולמות התערוכה, שהתבקש מבחינה מבנית אבל מעניק לעבודה מקום משלה, וחוויה נפרדת לצופים".

חפצים מספרים

"השאלה העיקרית היא כיצד חפצים יכולים לספר את הסיפור", אומרת טניה כהן עוזיאלי, אוצרת התערוכה. "המפגש בין הספר לאוספי המוזיאון זימן לי, כאוצרת, מבט חדש על תמונות וחפצים מהעבר הרחוק, כמו גם על האמנות העכשווית". הבחירה בחפצים מהאוסף האנציקלופדי של המוזיאון, הכולל אוצרות עתיקים לצד חפצי תרבות מתקופות ומחברות שונות, נעשתה על-פי מפתח של נושאים נבחרים, בניסיון לעקוב אחר יותר ממיליון וחצי שנים של התפתחות החברה האנושית.

התוצאה מתומצתת בתערוכה הלא גדולה למבט מזוקק, שראשיתו בכלי צור שהעידו על התפתחות היכולת הטכנית של האדם להשתמש בכלים מתוכננים לפי צרכיו; המשכו כעבור 700 אלף שנים, בגילוי היכולת להבעיר אש ולשלוט בה, שהעניק לאדם יתרון הישרדותי משמעותי; והרגע הקריטי של התפתחות שפה, המהפכה הלשונית, שחלה עוד מאות אלפי שנים נוספות קדימה.

ההתייחסות לנזק לטבע ולהכחדת זנים מופיעה במספר נקודות בתערוכה - כבר בפתיחתה מוצג פסל דב קוטב ענק של מרק דיון, השוכב על גבי ארגז הובלות ורגליו טובלות במה שנראה כשרידי נפט או זפת. הוא נראה כפוחלץ לכל דבר ונחוץ מבט נוסף (ומידע כתוב), כי לגלות שמדובר בפיסול מלאכותי - עוד יכולת אנושית, לחקות את הטבע, אשר אינה יכולה לפצות על האובדן של זנים ומגוון טבעי.

בהמשך התערוכה - לצד מסמך מקורי של תורת היחסות, בכתב ידו של אלברט איינשטיין - מוצגת עבודת וידיאו-ארט של ברוס קונר, "הצטלבות". קונר משתמש בקטעי ארכיון תיעודיים מניסויי הצבא האמריקאי בפצצות אטום, באי ביקיני שבאוקיינוס השקט, בשנות ה-40. הפטרייה הגרעינית מיתמרת בהילוך איטי מעל לתמצית התבונה של איינשטיין, והמפגש עז הרושם מבהיר עד כמה דק הקו המבחין בין היכולת האנושית לקידמה או להרס.

התפתחות המסחר, הכסף, התקשורת והכתב, מערכות החוק (מגילה ועליה עשר הדיברות שהתגלתה במערות קומראן), אלה מתוארים בתערוכה כאבני דרך. "לא רצינו תערוכה מדעית ארכיאולוגית אלא להאיר נקודות ציון שמאירות ומדגישות את הסיפור של תולדות האנושות", אומר מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר.

כוחה של התערוכה אינו בהיקפה, הלא גדול, אלא באופן שבו היא מפגישה את המידע עם הפריטים הנדירים ועם יצירות אמנות עכשווית המהדהדות השלכות ותגובות לאותן מהפכות ששינו את חיי האדם מן היסוד. עבודתו של האמן הישראלי דורון סולומונס "קניות" עוסקת בחלום הצרכני שהפך ממילוי צרכים בסיסיים לאובססיה חסרת מעצורים; עבודת סאונד ממוחשבת של ליאת סגל מעבירה בליל שיחות פייסבוק "לאוזני המתבונן".

התערוכה נחתמת ביצירה מרגשת של האמן הבריטי ינקה שוניברי, "חופשה", המציגה חופשה משפחתית דמיונית בחלל. כתמיד, שוניברי מתייחס למוצאו האפריקני באמצעות בדים אתניים מודפסים. כאן הם הופכים למדי אסטרונאוטים, ומדגישים את הפער בין מוצא האדם באפריקה למצבה של החברה האנושית ביבשת הנחשלת.

המעברים בין העבר, ההווה והעתיד בתערוכה והחיבור המיוחד במינו בין ממצאים ארכיאולגיים רבי חשיבות, פריטים היסטוריים נדירים ויצירות אמנות, מעניקים פרספקטיבה מרתקת ונקודת מוצא למחשבה על העתיד.