סין והודו: האויבות הידידות

ועידות פסגה כשלעצמן חדלו לעורר התרגשות. פעם, זאת אומרת רק לפני 43 שנה (ניקסון-מאו, ניקסון-ברז'נייב) או 30 שנה (רייגן-גורבצ'וב), שלא לדבר על 207 שנה (נפוליאון-אלכסנדר הראשון), הן עצרו את נשימת העולם. מחלופה דיפלומטית למלחמת גוג-ומגוג בקעו צלילים של נבואות אחרית-הימים. במקום להפקיד את העתיד בידי דיפלומטים זהירים מדי, מנהיגים רבי-כוח חתכו את הקשר הגורדי בהנף חרב, או קולמוס.

מאז, קלות התנועה הבין-לאומית ומהירות-התקשורת שידרגו את הדיפלומטיה. מנהיגים עושים כמעט כלאחר יד מה ששגרירים נהגו לעשות בשמם. קשה להאמין שעד 1919, שום נשיא אמריקאי לא יצא מגבולות ארצו במהלך כהונתו; ומסעות תכופים התחילו רק בשנות ה-50. למען האמת, אפילו מזכירי מדינה אמריקאים לא הרבו לנסוע. רק בשנות ה-70, לכבוד הנרי קיסינג'ר, נטבע המונח "מסע-דילוגים".

המנהיגים החדשים, פחות או יותר, של סין ושל הודו כבר חצו את העולם לאורכו ולרוחבו. הנשיא שי ג'ינפינג, העומד בתחילת השנה השלישית של חמש שנות כהונתו הראשונה, הרחיק עד הים הקריבי ואפריקה המשוונית, אם כי רגלו הנשיאותית עדיין לא דרכה בוושינגטון (הוא היה שם בהיותו סגן נשיא); ראש הממשלה נרנדרה מודי, שנה אחת בדיוק נמרץ לאחר תחילת כהונתו, דווקא דרך בוושינגטון, אבל גם במקומות הרבה יותר אקזוטיים, כמו מאוריציוס ופיג'י.

שני המנהיגים האלה, המתוארים כחזקים ביותר שידעו ארצותיהם זה רבע מאה, כבר נפגשו פעם אחת, בהודו, לפני שבעה חודשים. הנשיא שי עשה אז מיוחדת לראש הממשלה מודי: הוא נחת תחילה לא בדלהי הבירה, אלא באחמדאבאד, במערב הודו, שהייתה קרש הקפיצה הפוליטי של מודי. מודי גומל לו השבוע: הוא נחת בשיאן, עיר המחוז העתיקה שממנה באה משפחתו של שי. איש מהם אינו מנסה להפיג את הרושם, שמכוח אישיומחווהתם וצדדי הדמיון המסוימים שלהם יצמחו יחסי שכנות טובה בין מעצמות-העל של מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.

"אנשים נחותים"

אסיה, לרוע המזל, אינה עומדת בימים האלה בסימן שכנויות טובות. מן המזרח התיכון (שהודים קוראים, בצדק, "מערב אסיה") ועד המזרח הרחוק מאוד, איבה פעילה, או לפחות חשד עמוק מאפיינים יחסים בין שכנים. בשעה שדיפלומטים סיניים מניחים שטיחים אדומים לרגלי מודי, התפרצויות של טינה ושל זלזול כלפיו מופיעות בתקשורת הסינית. מאחר שזו תקשורת מודרכת, קצת קשה להאמין בספונטניות של ההתפרצויות.

"גלובל טיימס" הוא טבלואיד סיני בלשון האנגלית. השבוע הופיע בו החיווי הבא: "מעט מאוד הודים מסוגלים לנהוג ביחסי סין-הודו באופן מדויק, אובייקטיבי ורציונלי - מפני שהאליטה ההודית לוקה ביהירות עיוורת, מפני שהיא שמה מבטח בדמוקרטיה שלהם, ומפני שההודים הפשוטים הם אנשים נחותים" (הציטוט מופיע ב"טיימס אוף אינדיה", לא מצאתי אותו באתר הרשת של העתון הסיני).

לסגנונו הפרוע של "גלובל טיימס" יצאו מוניטין זה כבר. זה עיתון המתאר את השותפות בין ארה"ב ליפן, למשל, כ"יחסי אדון ועבד". הוא ממטיר קיתונות של בוז על "ההגמוניה הנגוזה והולכת" של אמריקה בעולם, אבל באותה השעה מטיל עליה את האחריות למשברים פוליטיים וצבאיים ממרכז אירופה עד צפון מזרח אסיה. זה עתון הבז לדמוקרטיה המערבית, ואינו מחמיץ הזדמנות לחשוף את מומיה (הקיימים, כמובן). עורכו הראשי, הו שיג'ין, כתב זה לא כבר על סינים, המחזיקים דעות מתונות משלו, כי הם "התאים המסרטנים, אשר ימיתו את ארצנו".

לא מ"גלובל טיימס" בלבד, אלא משורה של פרסומים רשמיים וחצי-רשמיים בסין נושבת רוח לאומנית גסה. בארה"ב עתה זה הופיע תרגום (באיחור של חמש שנים) לספר שהיכה גלים בסין. כתב אותו קולונל לשעבר בצבא השחרור העממי, כיום פרופסור באוניברסיטה לבטחון לאומי, והוא נקרא "החלום הסיני". הפרופסור מתאר בו את הסינים כ"אנשים המשובחים ביותר עלי אדמות", לא רק מפני שהם כה רבים, אלא גם מפני שהם מבורכים בתרבות, בהרמוניה ובאינטליגנציה טבעית הרבה יותר מבני המערב. אכן, סגנון כתיבה כזה, במעצמת-על חמושה מכף רגל ועד ראש, לא ראינו מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.

סין חלפה בריצה

הבוז הסיני להודו מיוסד לא רק על גזענות גלויה, אלא גם על עובדות. שתיהן עמדו פחות או יותר באותו המקום לפני 35 שנה, כאשר סין התחילה את הזינוק המטאורי שלה ממדינה חקלאית מפגרת אל מעצמה תעשייתית וטכנולוגית. בשעה שסין התקדמה בקצב פיתוח שנתי של 10% בממוצע, הודו דשדשה. ההודים התחילו רפורמות כלכליות מהוססות לפני קצת יותר מ-20 שנה. הן הניבו תוצאות מרשימות, אבל הובילו אל המקום שמפניו נוהגים כלכלנים להזהיר כל כלכלה מגיחה: "המלכודת של ההכנסה הבינונית". ארצות נתקעות במלכודת ההיא, אם אינן מחישות את קצב הרפורמות.

הודו חדלה זה כבר להיחשב ל"נחשלת". יש בה מעמד ביניים המוערך ברבע מיליארד בני אדם, תרבות צריכה, גל בנייה והשקעות. הבנק המרכזי שלה עתה זה הודיע, כי יתרות מטבע החוץ של הודו הגיעו אל שיא של כל הזמנים, כ-350 מיליארד דולר. אבל המידה שבה הודו נתקעה מתחוורת לכל מי שמנסה לנסוע בכבישיה, להשתמש במערכת הטלפונים הסלולרית שלה, לפתוח בה עסק, לרכוש קרקע, ליישב שאלות של מסים. זו ארץ שגבולותיה הפנימיים, בין מדינות וטריטוריות, מוסיפים להכשיל מסחר.

סין חלפה על פניה בריצה בכל אחד מן העניינים המוזכרים למעלה. בעיני הסינים זו ראיה ליתרונותיה של שיטתם הפוליטית. הם פטרו את עצמם ממכשולי הדמוקרטיה הפרלמנטרית, מן הצורך לכונן קואליציות ולהגיע לפשרות.

אפילו נרנדרה מודי, הפוליטיקאי המצליח ביותר שראתה הודו זה שני דורות, אינו מסוגל להתגבר על המכשולים. אף כי יש לו רוב גדול ויציב בבית הנבחרים, אין לו רוב כזה בבית העליון של הפרלמנט. בהיעדר רוב הוא מתקשה להשלים תהליכי חקיקה, הנחשבים חיוניים לחלוטין לחידוש התנופה הכלכלית, כמו למשל מס ארצי על מכירות, או הסדרת הבעלות על הקרקעות.

מה קורה לגנבים

מודי גם אינו מסוגל לחקות את מלחמת הנשיא שי בשחיתות. בסין מתנהל זה שנתיים מסע ציד נגד שחיתות, וכמה מן הבולטים במנהיגי המפלגה הקומוניסטית הודחו, נשפטו, הוצאו להורג או נכלאו. המסע נגד שחיתות מזכיר לא מעט את מלחמת התרבות של מאו בשנות ה-60: הוא צעקני, הוא וולגרי, הוא סוחף, הוא מסייע לשליט לבצר את כוחו הפוליטי.

השחיתות בסין היא עובדה, והיקפה עצום ממדים. היא התחילה לאיים על הרפורמות הכלכליות, והיא נגסה בלגיטימיות של המשטר. אבל המאבק בה אינו מתיישב עם הליכים תקינים. ארגון להגנת זכויות האדם, HRW, מפרסם השבוע בניו יורק דוח על היקף השימוש בעינויים נגד אסירים פליליים בסין, כדי לסחוט הודאות. ברוב המקרים, הודאות, לא ראיות, הן המביאות להרשעה (http://tinyurl.com/china-torture).

נקל לשער מה היה קורה השבוע לאחת הפוליטיקאיות רבות הכוח ביותר של הודו, אילו נשפטה בסין. ג'איאלאליטה הייתה עד זה לא כבר ראש הממשלה של המדינה הגדולה טאמיל-נאדו בדרום הודו. היא הורשעה בשחיתות על יסוד חוק מעניין, המחשב הוצאות של פוליטיקאי ביחס להכנסותיו. היא איבדה את ראשות הממשלה, ונשלחה לכלא לארבע שנים. השבוע, בית משפט לערעורים ביטל את הרשעתה בטענה של אריתמטיקה פגומה.

פוליטיקאי בכיר אחר בהודו, לאלו פראסאד, היה ראש הממשלה של מדינת ביהאר הענקית, בצפון הודו. הוא הואשם לפני 18 שנה בגניבה מסיבית של רכוש הציבור. משפטו הוכרע רק בשנה שעברה, והוא נשלח לכלא לשש שנים. מקץ שבועיים הוא שוחרר בערבות עד השלמת עירעורו, וחזר לפוליטיקה פעילה מאוד. משפטים נגד בכירים החשודים בשחיתות נמשכים שנים, נשכחים, ואינם מותירים רושם. בסין, מעצרים מניבים הרשעות בתוך שבועות או חודשים.

דרך המשי מתעקלת מסביב

אבל השוואת השיטות הפוליטיות והמשפטיות אינה הסיבה לפסגת שי-מודי. אפילו אינטרסים כלכליים משותפים אינם הסיבה. שתי הארצות יכולות גם מעדיפות להסתדר זו בלי זו. הודו אינה רוצה השקעות סיניות שיסכנו את בטחונה, במיוחד לאורך הגבול המשותף; ואינה רוצה שסחורות סיניות זולות יציפו את שווקיה. סין מוכנה לקנות חומרי גלם מהודו, או מכל מקום אחר, אבל אינה מתייחסת ברצינות כמעט אל שום פוטנציאל הודי אחר.

שתיהן זקוקות לעומת זאת לשקט בגבולן הארוך המשותף. מהלכים עליהן אימים סכסוכי גבול ששורשיהם בימי חולשה ושלטון זר. סין תובעת ריבונות על מדינה שלמה בצפון הודו, וחוזרת ומזכירה את התביעה הזו. הודו מתנגדת להשקעות תשתית סיניות גדולות, המתוכננות באיזור הפקיסטני של קשמיר, שהודו תובעת עליו ריבונות.

הודו רואה בעין רעה את התוכניות הסיניות הפרעוניות לחידוש "דרך המשי" של ימי הביניים, זו שבה עבר מרקו פולו מוונציה לסין. הדרך הזו נועדה לעבור בפקיסטן ובאוקיינוס ההודי, ומרכיביה יכללו נוכחות סינית אסטרטגית קבועה מכל עבריה של הודו.

חששות מפני סין מעמידים את הודו לצד שורה של ארצות אסיאניות מודאגות, בייחוד במזרח הרחוק, אלה השוכנות לחופיו של ים סין (הדרומי והמזרחי). ארה"ב מדריכה את המודאגות, ומציעה לחזק את מערכות ההגנה שלהן. אין זו הגזמה להגיד שמירוץ חימוש ומלחמה קרה סינו-אמריקאית מתנהלים עכשיו בים סין.

הודו עמדה לערוך החודש תמרון ימי משותף במפרץ בנגל, בחוף המזרחי שלה, עם ארה"ב ועם יפן. האמריקאים יבואו, היפנים התבקשו להישאר בבית, כדי לא לעצבן יותר מדי את סין. גם אם יש להודו מנהיג חזק, היא עצמה אינה חזקה מספיק. לפי שעה, היא מעדיפה לרקוד על כל החתונות: הסכמה אסטרטגית עם ארה"ב, הסכמה אסטרטגית עם רוסיה, לבביות עם סין. יום אחד היא תצטרך לבחור, וזו תהיה בחירה מעניינת מאוד. היא תשפיעה במישרים על צורת העולם שבו אנחנו חיים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny